הרי החדשות, ותחילה אמ;לקן : 'Thinking, fast and slow' – יומן קריאה

לסיכום:

הספר, לדעתי, כתוב מצוין.

אני ממליץ עליו לכל מי שמתעניין בבני אדם, איך הם חושבים, ואיך הם מקבלים החלטות.

השתעממתי במהלך קריאת הספר.

ועכשיו לחדשות בהרחבה.

עטיפת הספר.

***

הספר 'Thinking, fast and slow' מאת זוכה פרס הנובל לכלכלה דניאל כהנמן נוגע בכל מה שעניין אותו כחוקר במהלך הקריירה. ועם זאת, הספר תפור כך שהוא נקרא כרצף קוהרנטי של רעיונות עם כיוון ברור. מאיך אנחנו חושבים דרך הטיות קוגנטיביות, תורת הערך, כלכלה התנהגותית, ועד לקשר בין המושגים רציונליות ואושר.

בפרק האחרון בספר מצביע כהנמן על שלוש חלוקות שונות שמניעות את הרעיונות העיקריים בספר מתחילתו אל סופו. הראשונה היא ההבחנה בין שתי מערכות (בדיוניות) הפועלות במוחנו. האחת עוסקת בחשיבה אינטואיטיבית מהירה והשניה בחשיבה איטית ומאומצת שמבקרת את פעולת הראשונה ופועלת תחת מגבלה של משאבים. שתי המערכות מסייעות לנו לתפקד מצוין רוב הזמן, אך יש בהן שגיאות פנימיות אופייניות (בעיקר בראשונה) שבמקרים מסוימים גורמות לנו לקבל החלטות תמוהות שאינן מתיישבות עם סטריאוטיפ של אדם רציונלי.

החלוקה השניה היא בין אותו סטריאוטיפ של אדם רציונלי שחי חיים תיאורטיים בעולם תיאורטי לבין אדם אמיתי שחי בעולם אמיתי ומקבל החלטות שלא תמיד מתיישבות עם ההיגיון של האדם התיאורטי.

החלוקה השלישית היא בין 'האדם החווה' שחי בכל רגע לבין 'האדם הזוכר' שהוא זה שמתעד לטווח ארוך והוא זה שלבסוף מקבל את ההחלטות כשעולה הצורך לבחור.

כל פרק בספר דן במנגנון או בתופעה בצורת המחשבה של בני האדם שמשפיעה על קבלת ההחלטות שלהם בצורה בלתי צפויה. כזאת שאינה עולה בקנה אחד עם ההגדרה הנאיבית של חשיבה רציונלית. הפרקים מתובלים בדוגמאות ובסקירת המחקרים החשובים בתחום. בחציו הראשון דן הספר בעיקר בכללי אצבע (יוריסטיקות) ובהטיות קוגנטיביות בחשיבה אנושית שמקורן בשתי המערכות. החצי השני מתמקד יותר בהשלכות לגבי כלכלה התנהגותית.

***

הרבה אנשים מתחומים שונים קראו ויקראו את הספר הזה מסיבות שונות ומשונות. אני שמעתי עליו לראשונה בחוגים שעוסקים בחשיבה ביקורתית וממליצים להיעזר בספר כדי לנסות ולהבין איך עובדת המחשבה שלנו ומה הם הכשלים שגורמים לנו לטעות. בפעם השניה נתקלתי בהמלצות לספר בחוגים העוסקים בהוראה ומנסים לפצח את מנגנון החשיבה של תלמידים בכיתה ומה הדרכים המיטביות ללמד.

לאחר שקראתי את הספר אני חושב שההמלצות היו נכונות והספר עומד בהבטחות. הוא אנציקלופדיה של ידע בתחום וכתוב בצורה נוחה ובהירה עם דוגמאות רבות וברורות. הוא מציג משנה סדורה ונראה שהכותב יודע מהיכן הוא מתחיל ולאן הוא רוצה להגיע.

למרות הכתיבה הבהירה מצאתי את הקריאה בספר לא קלה. אני תולה את הקשיים שלי בשתי סיבות. האחת היא שהספר רציני ומכיל כמות גדולה של ידע שאינו מוכר ואינו פשוט לעיכול. זאת הסיבה, לדעתי, שהיה לי קשה לבלוע אותו במנות גדולות. הסיבה השניה היא שהספר גרם לי לגלות שאני כנראה מתעניין בפסיכולוגיה הרבה פחות ממה שחשבתי, ובכלכלה (התנהגותית או אחרת) אף פחות מזה.

מסתבר שאני מעדיף את המדע שלי טהור ונקי מאנשים (בצד הנחקר, לא החוקר). אלקטרון עושה במעבדה כל יום את אותו הדבר ולא מבלבל את המוח. מצד שני, אלקטרון לא מקבל החלטות ולא מניע את החברה והכלכלה בה אנחנו חיים. רוצה לומר, זאת אינה ביקורת על מחקרים בפסיכולוגיה ולא על הספר, אלא הודעה באשמה.

***

מלבד הספר הזה קראתי עד היום רק עוד ספר אחד בנושא כלכלה התנהגותית ולא סביר שאקרא נוספים. מהסיבה הזאת עלה בי הצורך להשוות בין שני ספרים אלה. הספר השני שקראתי הוא "לא רציונלי ולא במקרה" של דן אריאלי שעליו כתבתי בעבר.

האנלוגיה שעולה בראשי היא שהספר של אריאלי הוא הרצאת פאואר-פוינט מגניבה עם הרבה אנימציה מצחיקה והספר של כהנמן הוא קורס סמסטריאלי כבד בתחום. במקום שבו כהנמן מציג באריכות משנה סדורה, אריאלי קופץ מדבר לדבר, שלא נשתעמם. במקום שבו הספר של כהנמן קשה לקריאה, הספר של אריאלי נקרא בקלילות. במקום שבו כהנמן ממעט בלתת עצות מעשיות לקורא (יש פה ושם) אריאלי מעצב את ספרו כספר עזרה-עצמית.

הספרים מאוד שונים אחד מהשני ומכוונים למטרות שונות, גם אם שניהם חוסים תחת מטריית 'כלכלה התנהגותית'. יש מקום לשניהם על המדף בחנות הספרים רק צריך להיות מודעים לאופיו של כל אחד ולמה שאנחנו מעוניינים לקרוא.

***

לסיכום:

ראו פסקת פתיחה

סיפורי עמים – המפץ הגדול, יומן קריאה

אתחיל בוידוי.

מעולם לא התעניינתי באסטרונומיה. מעולם לא בניתי דגם של מערכת השמש. אני לא יודע בעל פה את שמות כוכבי הלכת בסדר עולה לפי קרבתם לשמש. כדי להסביר את עונות השנה אני צריך לחשוב כל פעם מחדש. אותו כנ"ל לגבי קוסמולוגיה (מפץ גדול וכאלה).

לא קראתי. לא חקרתי. כאשר לקחתי קורס בנושא אסטרופיזיקה באוניברסיטה השתעממתי עד כדי כך שהעברתי את השיעורים במצבים שונים של עילפון (טלפונים חכמים לא היו אז בנמצא).

ומדוע אני מספר את כל זה?

כי באיחור אופנתי קראתי את הספר 'המפץ הגדול' מאת סיימון סינג ומצאתי בו עניין רב. הספר קולח, אולי קולח מידי. לקליחות הזאת יש מחיר, והשורה התחתונה לדעתי היא שבספר הזה היה שווה לשלם אותו.

אני אסביר.

תמונה 1: העותק שלי. הגרסה האמריקאית של הספר 'המפץ הגדול' מאת סיימון סינג שמתהדרת בעטיפה מתכתית, מחזירת אור ומכוערת במיוחד. ברקע: מרצפות מהסבנטיז ורגל של וינטלטור.

***

ישנם שני דברים שמייחדים לדעתי את האסטרופיזיקה משאר נושאי המחקר בפיזיקה. האחד הוא שבדרך כלל לא ניתן לבצע ניסויים במעבדה והשני הוא שהנושא מצריך ידע במגוון רחב של תחומים כגון אופטיקה, פיזיקת חלקיקים, יחסות, פיזיקה קוונטית ועוד. הספר מיטיב להעביר את הייחוד הזה לקורא.

'המפץ הגדול' מאת סיימון סינג עוסק בעלייתה וביסוסה של התיאוריה שמוזכרת בשמו. התיאוריה עוסקת בטיבו, בחייו ובזמניו של היקום. סינג קיבל החלטה לא לחסוך בנייר ולתת רקע רחב לכל אחד מהנושאים שבהם יצטרך לגעת כדי להסביר את התיאוריה, גם במובן ההיסטורי וגם במובן הפיזיקלי, ועל כך יש לשבח אותו.

הפרק הראשון עוסק בעיקר באסטרונומיה אבל גם בקוסמולוגיה מתקופת יוון העתיקה, דרך קופרניקוס, קפלר וגלילאו ועד לתחילת המאה ה-20. הפרק השני עוסק בתורת היחסות של איינשטיין ואיך היא הולידה בניגוד לדעתו את הניצנים הראשונים לתיאורית המפץ. הפרק השלישי עוסק באסטרונומיה המודרנית: איך חוקרים, איך מודדים ואיך מסיקים החוקרים על תכונות של עצמים כל כך מרוחקים. הוא גם סוקר את הגילויים שהכניסו סדקים בתיאוריית היקום הסטטי. הפרק הרביעי עוסק ביישום של רעיונות מהפיזיקה הגרעינית כדי להבין את התהליכים הראשונים בהיווצרות החומר ביקום ובהעמדת שתי תיאוריות סותרות של טיב היקום. הפרק החמישי והאחרון עוסק בתצפיות ובגילויים ששכנעו את הקהילה המדעית בנכונות מודל המפץ הגדול.

אבל אלו רק הפרטים הטכניים. מדוע הספר קולח כל כך ביחס לאחרים?

משום שסינג, בדומה לכל ספריו, מספר סיפור. אגדת עמים חוצת גבולות ותקופות, מלאה בקרבות בין גיבורים ושבסופה הטובים מנצחים ותיאוריית המפץ הגדול נכנסת לספר הלימוד. סינג בחר בעורמה לסיפורו נראטיב מנצח. כמו כן, רוב הדמויות מקבלות תיבול על ידי אנקדוטה עסיסית שמפיחה בהן רוח חיים, גם אם מזויפת במקצת. הספר מזכיר לנו כמעט בכל עמוד שמדע נעשה על ידי אנשים.

הטכניקה השניה שבה משתמש סינג הוא רידוד הפיזיקה עד לרמה שאותה כולם יכולים להבין, ללא שימוש במתמטיקה ובריחה מכל רעיון שעלול להיות מסובך מידי. הקורא ההדיוט עלול לטעות שפיזיקה היא בעצם עסק די פשוט ואולי אפילו בהישג ידו. למרות זאת הספר נוגע בהמון נושאים פיזיקליים מעניינים כיאות לתחום כל כך מולטי-דיסיפלנרי ומוסיף דעת לקורא.

זאת אינה ביקורת שלילית. באופן אישי מאוד נהניתי לקרוא את הספר למרות שעסק בנושא שאני פחות מתחבר אליו. בזכותו אני כעת ידען משהייתי. יש רק לזכור שהספר אינו מיועד להיסטוריונים של המדע או לפיזיקאים. לאלה עדיף לפנות לספרים אחרים. גם אם הספר מכיל אי דיוקים קטנים פה ושם או נראטיבים מוגזמים, אף אחד מהקוראים המיועדים לא יבחין בכך ולא יזכור אותם בסיום הקריאה ולכן אין זה משנה. המטרה הושגה.

כדי ללמד מדע בצורה מוצלחת צריך לפעמים לבלף, שזאת עובדה פדגוגית ידועה ^{[דרוש מקור]}. אנחנו קובעים מה לספר, מה לא לספר, באיזה סדר ואיזו צורה. מטרתם של ספרי מדע פופולרי הוא ללמד אותנו משהו שלא ידענו על מדע ולכן אין מנוס מלעגל לא מעט פינות. מי שלא מעגל, יפיק תחת ידיו גוש מילים לא קריא. מהו הגבול? מטושטש.

אם כך לסיכום, אני ממליץ על הספר 'המפץ הגדול' לכל אדם שמתעניין במדע. הוא יצא ממנו נשכר, ולא רק בנושא קוסמולוגיה. אני גם ממליץ למורים לפיזיקה להמליץ עליו לתלמידים שלהם. הספר גם ישלים חוסרים שלא ניתן להגיע אליהם בכיתה וגם ירחיב את אופקיהם בנושאים פיזיקליים רבים שמוסברים בו.

טריקים למסיבות ואחסון חשמל בצנצנת – על ההיסטוריה של החשמל בביביסי

מה זה חשמל? באמת, נו, מה זה?

***

במהלך המאה ה-18 לא היתה קיימת תיאוריה של חשמל. היו תופעות והיו אנשים שהבחינו בהן, התנסו בהן ושיחקו איתן.

תופעת החשמל הסטטי היתה ידועה עוד מימי קדם. יודעי סוד ידעו לגרום לשוק חשמלי, לא פעם למטרות בידור בעזרת מכשירים שעשו שימוש בסיבוב וחיכוך של חומרים, למשל המכונה של פרנסיס הקסבי (Hauksbee) שאותה ניתן לראות באיור 1. היה ידוע שהדבר המוזר שמופק במכשירים האלה 'זורם' דרך חומרים מסוימים, למשל מתכות, ודרך אחרים אינו זורם, למשל חוטי משי או זכוכית.

איור 1: גנרטור החשמל הסטטי של פרנסיס הקסבי. המקור לאיור: הספר ' Physico-Mechanical Experiments, 2nd Ed., London 1719', דרך ויקיפדיה.

בדומה לתיאורית הקלוריק עבור חום, המחשבה על חשמל היתה כעל סוג של נוזל שזורם דרך חומרים מסוימים. אם כך, אך טבעי היה שכאשר פיטר ואן מושנברוק (van Musschenbroek), מדען הולנדי מאוניברסיטת ליידן, רצה למצוא דרך לאגור את החשמל הסטטי, הוא פשוט הזרים אותו מהגנרטור המתחכך, דרך כבל מתכתי, אל תוך צנצנת עם מים, שם החשמל היה אמור להישפך ולהצבר. זה לא עבד.

עד שיום אחד בשנת 1745 ואן מושנברוק (או עוזרו, תלוי לאיזה גרסה אתם מאמינים) טעה בביצוע הניסוי. בזמן 'מילוי' הצנצנת בחשמל סטטי הוא שכח להניח את הצנצנת בחומר מבודד, ואחז אותה עדיין בידו. בסוף תהליך הטעינה הוא תפס את חוט המתכת בידו החופשית כדי להוציאו מהמים וחטף שוק חשמלי חזק מאוד (ראו איור 2). מאוחר יותר גילה ואן מושנברוק שהוא יכול לשמר חשמל בצנצנת לאורך זמן, כלומר לטעון עכשיו ולחשמל אחר-כך. ואן מושנברוק (ואחרים בתקופתו) למעשה בנה את הקבל הראשון שלאחר פרסומו זכה לשם צנצנת ליידן.

איור 2: שחזור בציור של גילוי צנצנת ליידן על ידי העוזר שלו. מימין כדור שמתחכך בסיבוב בידיים וכך מפיק חשמל סטטי שזורם דרך השרשרת לתוך הצנצנת עם המים. המקור לאיור: הספר ' Augustin Privat Deschanel (1876) Elementary Treatise on Natural Philosophy, Part 3: Electricity and Magnetism, D. Appleton and Co., New York, translated and edited by J. D. Everett, p. 570, fig. 382' שממנו הועלתה התמונה לויקיפדיה.

כחמישים שנים לאחר מכן ימציא אלסנדרו וולטה את 'הערימה הוולטאית', שהיא בעצם הבטרייה הראשונה, שתשמש כמקור מוצלח יותר לחשמל. מיד לאחר מכן יתגלה באמצעותה תהליך האלקטרוליזה של מים ועידן הכימיה יזנק קדימה בכל הכוח.

עדיין לאף אחד מהם לא היה ברור מהו בעצם חשמל. שישים שנים נוספות נדרשו כדי לאגד תיאוריה סדורה של חשמל.

***

אין היום שום ערוץ טלוויזיה שיכול להתחרות ב-BBC הבריטי בהפקת תכניות שמספרות סיפורים מדעיים. למעשה כיום זה כמעט המקור היחיד, והעקבי לתכניות מהסוג הזה. נזכיר שסיימון סינג, סופר המדע הפופולרי המצליח, החל שם את הקריירה ביצירת סרטים כמו זה על המשפט האחרון של פרמה שלאחר מכן הפך לספרו הראשון.

לאחרונה צפיתי בסדרה ששודרה במקור בשנת 2011 בנושא חשמל. הסדרה נקראת Shock and Awe: The Story of Electricity, והיא בת שלושה פרקים של כ-50 דקות. המציג בסדרה הוא ג'ים אל-חלילי (לא בטוח לגבי ה-ח', Jim Al-Khalili), פרופסור לפיזיקה תיאורטית וסופר מדע פופולרי.

תמונה 3: צילומסך מהפתיח של אחד הפרקים של הסדרה.

הסדרה מציגה את ההיסטוריה של חקר החשמל. הפרק הראשון עוסק בחלוצים בתחום, במכונות המשונות שבנו ובתובנות שלהם. הפרק השני עוסק במציאת הקשר בין חשמל ומגנטיות ובשימוש בקשר זה למטרות תקשורת ותאורה מלאכותית. הפרק השלישי עוסק בביסוס התיאוריה עבור חשמל, אישושה הניסיוני וניצולה עבור פיתוח הרדיו והטרנזיסטור.

הסדרה מתמקדת יותר בסיפורים ההיסטוריים ופחות בהסבר של המדע עצמו. מי שאינו 'בקיא בחומר' יהנה מהסיפורים, אך סביר שלא יסיים את הצפייה כאשר הוא מבין את הרעיונות הפיזיקליים עצמם. ככל שהסדרה מתקדמת והפיזיקה מסתבכת, פוחתים ההסברים אף יותר על חשבון הסיפורים והאנשים.

כותבי הסדרה החליטו להתמקד במספר מצומצם של סיפורים ואותם להציג בהרחבה. את השאר הם מזכירים במילה או שלא מזכירים כלל. גישה זאת באה על חשבון חלק מהדמויות החשובות שאינן מופיעות בסדרה, למשל שארל-אוגוסטן דה קולון (Coulomb) וניסוייו להבנת המטען והכוח החשמלי. לדעתי יש נטייה נוספת בסדרה והיא להתמקד במדענים אנגלים ובניסויים שבוצעו באנגליה כל עוד זה אפשרי, אבל בנושא זה אני לא בטוח לחלוטין.

עבורי הסדרה היתה מעניינת ולמדתי לא מעט דברים חדשים, בעיקר לגבי הרצף ההיסטורי ועל הניסויים והפיתוחים הראשונים. בעיקר אהבתי את הפרק הראשון והחצי הראשון של הפרק השני.

יש עוד שני דברים קטנים שהפריעו לי. את הראשון אני מכנה 'עודף דרמטיזציה' שמתבטא בסיפורים מסמרי שיער, מסך חשוך, דרמה והמון מוזיקה מותחת. אני מבין את הצורך בלשמור את הצופה על קצה הכיסא, אבל אין זה פרק בסדרה 'חוק וסדר' או 'תיקים באפילה'. כתבתי בעבר ביקורת דומה על הכתיבה של סיימון סינג.

הדבר השני הוא הנוכחות המוגזמת של המנחה, אל-חלילי, בסדרה. הוא לא רק מקריין אותה ונראה בה עורך את הניסויים וההדגמות, אלא מופיע בה בכל רגע ורגע. ג'ים הולך ברחובות, ג'ים חושב, ג'ים עומד, ג'ים נוסע. מוגזם ומיותר לטעמי.

לסיכום, אם ההיסטוריה של החשמל מעניינת אתכם שווה להציץ.

***

הנה קישורים שמצאתי באינטרנט לפרקי הסדרה. מקורות אלה אינם רשמיים ולכן אני לא בטוח אם הם יהיו זמינים לתמיד.

***

קרדיט לבני קלינגמן שהפנה את תשומת ליבי לסדרה.

מתמטיקה בתמונות

והפעם ללא מילים. כמעט.

***

מתקשים?

התבוננו באיור הבא, הניחו ששטח הריבוע הוא 1 ועקבו אחרי החלקים הצבועים.

יש?

***

עוד אחד.

 

רמז 1:

רמז 2:

יש?

***

אחד אחרון.

כל נקודה באיור הבא מייצגת סכום מצטבר עד איבר כלשהו בטור. חיברתי כל שתי נקודות עוקבות על ידי חצי מעגל. פעם למעלה ופעם למטה, לפי הסדר.

אתם יכולים לנחש כעת מה הסכום?

הציצו בשתי תצוגות מוצלחות יותר כאן וכאן, משם לקחתי את הרעיון, ושם יש גם קישור לפתרון.

***

החישוב החזותי של הטור מראה לנו את הפתרון וגם את ההיגיון שעומד מאחוריו. הוא גם מראה לנו את מהירות ההתכנסות של הטור.

מסתבר שבמתמטיקה יש קטע שלם של הוכחות ללא מילים בעיקר בנושא גיאומטריה אויקלידית. אם אתם חובבי הז'אנר שווה לכם לקרוא על כך בקישור הזה.

וזהו. הבטחתי כמעט ללא מילים.

***

רוב המידע ברשימה הגיע אלי מדר' ערן גרינוולד, חוקר בתחום האופטיקה במכון ויצמן ומורה לפיזיקה במרכז שוורץ-רייסמן רחובות.

אצבע גלילאו – יומן קריאה

לפני מספר חודשים התייעצתי עם ידידה רבת ידע וניסיון לגבי תכנון והקמה של אתר אינטרנט. מעבר לעצות הטכניות שקיבלתי, העצה החשובה ביותר שלה היתה: "דע את קוראיך". במילים אחרות, לפני שאתה מתחיל לחשוב על הצורה והתוכן של אתר, חשוב למי הוא מיועד. מי הם אותם הקוראים שאתה רוצה שיגיעו לאתר ומה הצרכים שלהם.

תפקידו של ספר עיון, לדעתי, הוא לספק שירות מאוד מיוחד לקורא והוא הענקת ידע. מהסיבה הזאת מומלץ לכותב ספר מסוג זה להשקיע מחשבה רבה בטרם כתב אות אחת על קהל הקוראים שלו. למי נכתב הספר? מהי רמת הידע המוקדם המצופה ממנו? מהי רמת ההעמקה הנדרשת?

***

פיטר אטקינס הוא כימאי אנגלי ששימש כעמית מחקר ופרופסור לכימיה פיזיקלית בלינקולן קולג' באוניברסיטת אוקספורד. רוב מי שלמד כימיה באוניברסיטה נתקל בשמו מודפס על גבי ספרי הלימוד, מכיוון שהוא כתב לא מעט מהם. הוא גם פרסם מספר ספרי מדע פופולרי.

בשנת 2003, הוא פרסם את הספר 'Galileo’s Finger: The ten great ideas of science', ב-2008 הספר תורגם לעברית ויצא בהוצאת מאגנס בשם 'אצבע גלילאו, עשרת הרעיונות הגדולים של המדע', והשנה יצא לי במקרה לקרוא אותו.

עטיפת הספר אצבע גלילאו בהוצאת מאגנס.

הספר סוקר בעשרת פרקיו את עשרת הרעיונות החשובים במדע המודרני, לדעתו של הכותב, ובתוך כך חושף בפנינו את כוחה של השיטה המדעית בלהסביר את עולמינו. הספר מכיל אוצר של ידע ונותן פנורמה רחבה של הישגי המדע ועומקו. רשימת הנושאים מסקרנת מאוד גם עבור מי שלא מכיר וגם עבור מי שמכיר ורוצה להיזכר. מצד אחד הספר מאוד מתומצת, כיאה לספר שמנסה לכסות כל כך הרבה תחומים, ומצד שני פעמים רבות נכנס לעומקם של דברים ברמה גבוהה ביותר ביחס לספר מדע פופולרי. וכאן נמצא הקוץ שבאליה.

תוך כדי קריאה קיבלתי את הרושם שהכותב אינו מבין מי קהל הקוראים שלו. כמעט בכל פרקי הספר ההסברים אינם ברורים מספיק כדי להעביר ידע אמיתי למי שאינו בקיא בנושא. אודה ולא אבוש שלא תמיד הבנתי את ההסברים, אפילו על הנושאים שאותם אני מכיר היטב. בדמיוני אטקינס מקפץ מעלה על מדרגות עשויות עננים ומצפה מהקורא הכבד והמגושם לעלות אחריו לרקיע. הספר מרקיע לשחקים וצולל לעומקים ברמת החומר אותו הוא מנסה להעביר לקורא אבל ההסברים אינם מספקים. למשל, אין לדעתי קורא סביר שיכול באמת לעקוב אחרי הדיון המעמיק והמעניין על סימטריות בטבע ומשמעותן באמצעות ההסברים אותם מספק אטקינס, אלא אם כן הוא למד אותן כבר ממקור אחר.

ישנם מספר עניינים קטנים יותר שהציקו לי במהלך הקריאה. לאטקינס יש נטיה, מוזרה לטעמי, להתנשא תוך כדי הכתיבה על פילוסופים שחיו לפני 2500 שנה ועל אנשי מדע שהסתבר בערוב השנים שטעו בעניין זה או אחר. הנטיה הזאת מקנה לספר טון מתחכם ולא נעים. בספר משובצים לא מעט ציורים כיאות לספר מדע פופולרי מושקע. עם זאת, פעם אחר פעם מצאתי שהם לא תורמים כלל להבנה והתעלמתי מהם לחלוטין. ודבר אחרון, אטקינס לא יודע לספר סיפור, ותיאור הדמויות הפועלות בספר לוקה בחסר. הצגת דמות חדשה תעשה בדרך כלל באופן הבא: "אורן ש., מהמר כפייתי וקופץ מוכשר לגובה הוא שהמציא את תיאוריית הקשר שעיקרה הוא…[שלושה עמודים של הסבר על התיאוריה]". מי שמחפש סיפור מעניין וקולח בסגנון סיימון סינג לא ימצא אותו בספר זה.

***

לסיכום, הספר קשה להבנה והקריאה בו לא קולחת. קוראים שאינם מכירים את הנושאים יתקשו בצליחתו. מצד שני הוא מציג פנורמה רחבה של נושאים מרתקים ומעורר רצון להתעמק בהם. אז למי הוא מיועד בעצם?

זה יגמר בדם – המלצה 'קצרה' על משחק חינוכי

לפני כמה שנים קראתי טור דעה שקונן על מותו של המילון הכתוב. הרעיון העיקרי היה שגם אם ניתן לקבל תשובות מהירות יותר ממילון אלקטרוני, גם אם הוא תופס פחות שטח אחסון וגם אם הוא נגיש בכל מקום, יש לו פונקציה אחת שחסרה לו. פונקציה שהוא איבד דווקא בגלל יעילותו: שיטוט אקראי.

קרה לי לא פעם שפתחתי את המילון כדי למצוא מילה, עיני נתפסה על מילה מוזרה אחרת ששלחה אותי לשיטוט וקריאה בסוג של זרם תודעה. במקרה זה, ישנו יתרון בחוסר היעילות היחסי שבמילון עשוי נייר. בעיקר, כמובן, למי שנהנה מהסחות דעת מחכימות.

תמונה 1: מדף מילונים בספרייה עירונית ברמת השרון. המקור לתמונה: ויקיפדיה לשם הועלתה על ידי המשתמש דוד שי.

מצד שני, אני תמיד נזהר ממקסם השווא של טור דעה המקונן על אסונות הטכנולוגיה והקידמה. הדור תמיד הולך ופוחת, השפה תמיד נהיית גרועה יותר ועתידנו תמיד שחור יותר. ככה כבר עשרות, אם לא מאות שנים, אם נאמין למה שכתוב בעיתונים.

או שהעולם פשוט משתנה עם הזמן. לא לטובה ולא לרעה. פשוט משתנה.

השיטוט האקראי לא מת, הוא פשוט השתנה. אין ספור פעמים נכנסתי ליוטיוב לשמוע שיר אחד, ויצאתי אחרי שעות של האזנה לדברים שונים ומשונים שלא הייתי חושב עליהם, כשהשיר המקורי נשכח ממני.

***

לפני מספר ימים קראתי טקסט כלשהו באתר הרשמי של פרס הנובל. יש להם הסברים לא רעים בכל מיני נושאים. לפתע בתחתית הדף הבחנתי בהמלצות וקישורים, כאילו היה זה אתר תוכן ככל האתרים. אחד מהם הפתיע אותי, קישור למשחק. ועוד באתר על פרסי נובל. לא התגברתי על סקרנותי ולחצתי. מדובר היה במשחק חינוכי על דם.

תמונה 2: מימין לשמאל תא דם לבן, טסית דם ותא דם אדום. צולם על ידי מיקרוסקופ אלקטרוני סורק. המקור לתמונה: Electron Microscopy Facility at The National Cancer Institute at Frederick (NCI Frederick) , דרך ויקיפדיה.

כאן אני צריך לעצור ולהודות: יש לי בעיה עם משחקים חינוכיים. כל המשחקים שנתקלתי בהם עד היום שהוגדרו כך נכנסו לאחת משתי קטגוריות: 1) חינוכיים אבל משעממים, 2) נחמדים אבל לא באמת לומדים מהם כלום.

ברגע של חולשה בכל זאת נכנסתי.

***

מטרת המשחק: לקחת דגימת דם מחולה, לקבוע את סוג הדם על ידי בדיקת מעבדה ולתת את סוג הדם הנכון בעירוי לחולה. האנימציה משעשעת לטעמי. תפעול המשחק פשוט שבפשוטים. הבעיה היא הידע.

הידע הכללי שלי בנושא מצומצם וצדקתי רק בחלק מהמקרים. החולים שלי צרחו בייסורים. מצאתי את עצמי קורא על סוגי הדם ועל טיב הבדיקה.

נקפוץ קדימה בזמן.

עזבתי את המשחק כאשר אני מנצח אותו ללא קושי, מבין מהם סוגי הדם השונים, איך מבדילים ביניהם ואיך קובעים איזה עירוי מותר לתת לאיזה חולה.

המשחק משעשע, ויוצאים ממנו עם ידע אמיתי. אפשר למצות אותו די מהר אבל הוא לא עולה כסף והוא נותן חזרה תרומה לא מבוטלת של השכלה. לעניות דעתי מתאים לילדים, אבל כמובן שכדאי לבדוק קודם בעצמכם ולוודא. קיבעו בעצמכם גם לאיזה גיל הוא מתאים

***

כל הלהג הזה כדי להמליץ על משחק חינוכי. אין גבול לטרחנות.
קישור למשחק

הזמנה לפאב, חשיבה ביקורתית ומדע, הבירה עליכן\ם

עוד רגע זה הולך להפוך להודעה על הרצאה במסגרת 'ספקנים בפאב', אבל זה ייקח כמה שורות, עמכם\ן הסליחה.

למקרה שפספסתם, כך נראית כוס עם בירה כהה! המקור לתמונה: ויקיפדיה, לשם הועלתה על ידי המשתמש Jongleur100.

***

"איך אתה מחליט על מה לכתוב?"

נורא פשוט, אני כותב על נושאים (מדעיים) שמעניינים אותי, על רעיונות שמסתובבים לי בראש או ששמעתי עליהם וגרמו לי לחשוב. לפעמים זה קורה תוך שיחה עם אנשים, לפעמים בעקבות משהו בעבודה, לפעמים דבר מה שקראתי ולפעמים אני נזכר ברעיון שלמדתי פעם ומתחשק לי לחזור אליו. בחלק מהמקרים אני בקיא בחומר, בחלק אני זוכר משהו אבל צריך לחזור ולרענן ובחלק אני בכלל לא מתמצא וצריך לקרא ולחקור.

ישנו נושא אחד חמקמק שמתפתל לו כבר זמן רב במחשבותיי ועקב כך בצבץ במספר רשימות, אך בדרך כלל לא כשחקן ראשי. החלטתי שהגיע הזמן להביא אותו אל קדמת הבמה, ואם אפשר בפאב אל מול קהל רב חוכמה וידע אך הלום אלכוהול, מה טוב.

בהרצאה אנסה לבלבל מעט את הקהל לגבי הקשר בין פיזיקה למציאות. ננסה יחדיו להבין, דרך מספר דוגמאות מדעיות, מה פיזיקה באמת עושה, מה היא לא והאם זה צריך להטריד אותנו.

אשמח לראותכן\ם שם!

הנה הפרטים:

מפגש מרץ של ספקנים בפאב תל-אביב יתקיים ב"בלום-בר", קינג ג'ורג' 2 (פינת שינקין) בקומה השניה, ביום ד' ה-26/3 בשעה 21:00 (שימו לב לשעה!).

פייסבוק, מיטאפ

תקציר:

מיומנו של פרגמטיסט: כל האמת על הפיזיקה

האם אלקטרון באמת קיים? ואם כן, באיזה מובן ומה זה בעצם אומר?

האם הפיזיקה חותרת אל האמת? ואם כן, באיזה מובן ומה זה בעצם אומר?

בהרצאה לא אנסה לערער על כוחה הרב של הפיזיקה בתיאור הטבע, אלא לאתגר ולהרהר על התפיסה המקובלת של תפקידה בהבנת מהות העולם בו אנו חיים.

לגשר על הפער בעזרת ארגז כלים חדש – המלצה לקריאה בנושא אופטוגנטיקה

המוח הוא אגוז קשה לפיצוח.

קשה מאוד לגשר בין רמת הנוירון (תא העצב) הבודד, דרך רמת רשת הנוירונים ועד לרמת המוח האינטליגנטי שמקבל החלטות. מצד אחד חלק גדול מהידע המדעי שלנו על המוח כמכלול מגיע מהתבוננות על אנשים שמוחם נפגע באירוע טראומטי כלשהו או עקב מחלה (ראו למשל בספרו המפורסם של אוליבר סאקס 'האיש שחשב שאשתו היא כובע'). מצד שני ניתן ללמוד על עקרון פעולתו של נוירון בודד אותו מגדלים בתרבית תאים בצלחת במעבדה. שתי גישות אלה תרמו רבות להבנה של פעולת המוח אך שתיהן מוגבלות כל אחת בתחומה. אחת כללית מידי ואינה מבחינה ברכיבים הפועלים ברזולוציה מספקת והשניה מביטה ברזולוציה כה גבוהה שהיא מוציאה את המוח מהקשרו.

האופטוגנטיקה עלולה להיות ארגז הכלים שייתן לנו את היכולת לשלב בין הגישות, כלומר לחקור את המוח ברזולוציה של נוירונים בודדים אך בתוך האורגניזם החי.

תמונה 1: למקרה שאינכם יודעים כיצד נראה ארגז כלים, אז הנה. המקור לתמונה: ויקיפדיה, לשם הועלתה על ידי המשתמש M.M.Minderhoud.

בשנת 2001 גילו מדענים גן מעניין שמקורו באצה חד-תאית שביכולתה לחוש באור ולנוע לעברו. הם השתמשו בטכניקות של הנדסה גנטית והשתילו את הגן בתאים, כך שהחלבון שאותו הוא מקודד ייווצר בסביבה בה הוא לא קיים באופן טבעי. כאשר הם האירו את התאים באור כחול נוצרו בקרומי התאים (הממברנות) מעין תעלות שהחלו להכניס פנימה יונים בעלי מטען חיובי כגון נתרן אשלגן וסידן. פעולה זאת גורמת לכך שהמטען החשמלי משני צידי קרום התא אינו מאוזן ולכן מתפתח עליו פוטנציאל חשמלי. כל זאת כאמור קורה רק כאשר הוא מואר. לחלבון המשונה הם קראו Channelrhodopsin.

כאשר כמות מסוימת של מטען חשמלי חיובי חודרת אל תוך נוירון, התא מייצר אות חשמלי שגורם לשחרור חומרים שנקראים נוירוטרנסמיטורים ולהפעלה של הנוירונים שאליהם הוא מחובר באמצעות קשרים סינפטיים. גילוי פעולת חלבון ה-Channelrhodopsin גרם לאותם מדענים לחשוב שאולי אם ישתילו את הגן בנוירון יוכלו לשלוט בעזרת מקור אור חיצוני על הפוטנציאל החשמלי שמתפתח עליו וכך על שידור האותות שלו.

ואז מישהו הרים את הכפפה. מדען מאוניברסיטת סטנפורד בארה"ב לקח עליו את המשימה והצליח להראות בשנת 2005 שנוירונים שגודלו בצלחת ובהם הושתל הגן שמקודד את החלבון Channelrhodopsin הגיבו חשמלית לאור. די מופלא בהתחשב שהתא לקוח מיונק והגן מאצה. בהמשך הצליחו מדענים להראות את ההשפעה של אור גם על מוחו של עכבר חי שבו הושתל הגן. מכאן כל הדרכים פתוחות וכל מה שנדרש הוא להפעיל את הדמיון ולחשוב מה ניתן לעשות בכלי המחקרי החדש הזה.

וכאן אני גם מגיע למטרה האמיתית של הרשימה הזאת והיא המלצה על מאמר של מישהו אחר. מי שאינו מכיר את נושא האופטוגנטיקה וכמוני מוצא אותו מעניין עד מאוד ישמח לקרא מאמר מעמיק וכתוב היטב בשפה ברורה מאת דר' עופר יזהר שפורסם בכתב העת אודיסאה לפני כשנתיים וחצי. דר' יזהר הוא חוקר במחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן. את עבודת המחקר במסגרת הפוסט-דוקטורט שלו ביצע במעבדתו של קארל דייסרות (Deisseroth) שהוא החוקר שהדגים את המערכת לראשונה ב-2005. לא כל יום נתקלים בשילוב של נושא מעניין וכותב מוצלח. מומלץ!

קישור למאמר

הזמנה לקפה, חשיבה ביקורתית ומדע. הקפה עליכם

עוד רגע זה הולך להפוך להודעה על הרצאה בבית קפה, אבל זה ייקח כמה פסקאות, עמכם הסליחה.

כוס תה מהבילה. המקור לתמונה: ויקיפדיה, המהבילוּת שלי. פעם שלישית שאני משתמש בתמונה הזאת, מגיע לי גלידה. ואם כבר הזכרנו גלידה, פתאום שמתי לב שכל הגלידות הפשוטות בסופר הם משומן צמחי, כלומר גם גלידות הוניל למשל הם בעצם פרווה. זה תמיד היה ככה? אני רוצה לאכול גלידה נורמלית במחיר שווה לכל נפש, דֵמִיט!

***

"למה בכלל התחלת לכתוב את הבלוג הזה?"

לפני כמה שנים הייתי כותב פעם בכמה שבועות רשימות לאתר 'שפינוזה' שהיה סוג של פורטל+מגזין של הקהילה הספקנית החדשה בישראל (Skeptics). הרשימות שלי שם היו תמיד בעלות גוון מדעי, אך בשלב מסוים הפכו פחות קשורות באופן ישיר לנושאים של חשיבה ביקורתית. מסיבה זאת חלק ממה שכתבתי אז הלך למגירה עקב חוסר התאמה. העורכת של האתר נזפה בי אז ש: "לכתוב למגירה זה לגמרי ניינטיז", והמליצה לי לפתוח בלוג. הרשימות הראשונות בבלוג זה הן אותן רשימות מהמגירה ההיא.

כאשר התחלתי לכתוב את הבלוג התכוונתי לכתוב בנושאים של מדע וחשיבה ביקורתית, אך מי שקורא כאן יודע שלא עמדתי במטרה זאת. במשך הזמן אפילו שיניתי את כותרת המשנה ל: "בלוג על מדע ממוחי הקודח". ההרגשה שלי היתה שאני כותב טוב יותר על מדע, ושיש חוסר ברשת, בעיקר בעברית, בסוג התכנים המדעיים שאני רציתי לקרוא. בנושאים של חשיבה ביקורתית ישנם אנשים אחרים שכותבים ועושים זאת הרבה יותר טוב ממני.

דבר נוסף שאני לא מרבה לעשות הוא להרצות מחוץ לאקדמיה. למה? ככה.

אבל,

רגע

מתח

תופים

יא אללה איזה ניג'ס אתה!

באופן יוצא דופן אני הולך להעביר הרצאה בבית קפה, ואם לא די בזה אז הנושא הוא חשיבה ביקורתית ומדע.

ההרצאה תתקיים בבית הקפה 'טל ושני', ברחוב ארלוזורוב 23 (פינת דיזינגוף) בתל-אביב, בתאריך 11.04 יום חמישי הקרוב בשעה 20:00. ההרצאה אינה בתשלום, אבל זה בית קפה, אתם יודעים.

ההרצאה לא תכלול שקפים ומצגות. היא כן תכלול סיפורים, דיאלוג עם הקהל ואותי. אשמח לראותכם!

הנה הכותרת והתקציר:

"אז למה אני עדיין משלם חשבון חשמל?", על חשיבה ביקורתית, מדע ומה שביניהם

מציעים לנו משחת שיניים יעילה פי שלושה. מבטיחים לנו תרופות לכל מכאובינו. מזהירים אותנו מהווירוס הזה שרץ באימייל. מספרים לנו על חלקיקים שנעים יותר מהר מאור. מחפשים אחרי חיים מחוץ לכדור-הארץ. מסבירים לנו שעוד כמה שנים כולם יחיו לנצח, אם רק נוכל להאריך ימים עד אז.

כיצד מתמודדים עם שטף המידע שמציף אותנו ללא הפסקה? בהרצאה נדון בנושא חשיבה ביקורתית ובקשר שלו למדע, ונראה כיצד יכולים שניהם להועיל לנו בחיי היום-יום.

מדוע הפסקתי לקרוא את מדור השחמט – ביקורת ספר

הקטע הבא לקוח (בדילוגים) מתוך ההקדמה לספר: "לאלף את האינסוף – סיפורה של המתמטיקה" מאת איאן סטוארט, שיצא בהוצאת ספרי עליית הגג בתרגומה של פרופ' נצה מובשוביץ-הדר.

"המתמטיקה לא באה לעולם ביום אחד. היא התפתחה בהדרגה מתוך מאמציהם המצטברים של הרבה אנשים, בני ארצות שונות ודוברי שפות רבות. כמה רעיונות מתמטיים שאנחנו עדיין משתמשים בהם היום מקורם לפני 4,000 שנה ויותר.

תגליות אנושיות רבות הן בנות־חלוף. העיצוב של גלגלי המרכבה היה בעל חשיבות רבה בממלכה החדשה של מצרים העתיקה, אבל היום זו לא בדיוק טכנולוגיה עכשווית. לעומת זאת, המתמטיקה היא בדרך כלל בעלת אופי נצחי. מרגע שנעשתה תגלית מתמטית מסוימת, היא עוברת לרשות הכלל ומתחילה לפתח חיים משלה.

 […]

למתמטיקה יש היסטוריה ארוכה ומפוארת, שאיכשהו קצת הוזנחה. השפעתה על התפתחות התרבות האנושית היא עצומה. אם הספר הזה יעביר ולו רק חלק קטן של הסיפור, הוא ישיג את המטרה שהצבתי לו."

עטיפת הספר "לאלף את האינסוף". המקור לתמונה: אתר הוצאת ספרי עליית הגג.

איאן סטוארט הוא פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת וורוויק, ושמו הולך לפניו בעיקר בשל תרומתו הרבה לפופולריזציה של המתמטיקה והנגשתה לקהל הרחב. הוא כתב ספרים רבים בנושא, ואף זכה במספר פרסים.

הספר עוסק בהיסטוריה של עשרים נושאים חשובים במתמטיקה (אחד בכל פרק) שבהם בחר הסופר לדון. מבין הנושאים: הולדת המספרים, גיאומטריה, עקומים וקואורדינאטות, חדו"א ועוד רבים וטובים. כל פרק מספר על התפתחות התחום בצורה כרונולוגית, ומציג בקצרה את הצעדים העיקריים ואת הנפשות הפועלות שתרמו לו במשך השנים. במקרים אחדים ההיסטוריה מתפרשת על פני שנים אחדות ובמקרים אחרים על פני אלפי שנים.

כהרגלי אני לא באמת סוקר כאן את תוכן הספר. סקירה מפורטת יותר (אם כי קצת מבולבלת) אפשר לקרא כאן, ביקורת קצרה אך טובה כאן, וראיון עם הסופר אפשר לקרא כאן.

השורה התחתונה שלי היא שנהניתי לקרא את הספר אבל לא אהבתי אותו. כן, גם אני לא חשבתי שדבר כזה אפשרי. אקדיש את שאר הרשימה לנסות ולהסביר למה אני מתכוון.

ראשית, אודה שקראתי את הספר בשקיקה. הוא באמת מלא בכל טוב. כאשר הייתי סטודנט הוצפתי בבליל של משפטים ועקרונות פיזיקליים-מתמטיים כגון משפט נתר, חוק גאוס, משפט קושי, פולינומי לז'נדר ורבים אחרים. באותה תקופה אלה היו סתם שמות. ופתאום, תוך כדי קריאה, כל האנשים מאחורי המשפטים והעקרונות נכנסו להקשר היסטורי, וקיבלו פנים ואישיות. קצת בדומה להבדל בין לגור ברחוב ז'בוטינסקי לבין לקרוא על האדם ז'בוטינסקי.

הספר יורה נושא אחר נושא, מתמטיקאי אחר מתמטיקאי בשרשרת ארוכה, ומכיל מעט מאוד ניסיונות לסיפוריות. פעמים רבות הרגשתי כאילו אני קורא מילון או אנציקלופדיה, אם כי לדעתי הספר אינו מפורט מספיק כדי להיות אנציקלופדיה ואינו ברור מספיק כדי להיות מילון. רוב ההסברים קצרים מאוד, אינם נכנסים לעובי הקורה, ולדעתי, הרבה מושגים נשארים בגדר תעלומה אקזוטית למי שאינו מגיע עם ידע מוקדם. אז למי באמת מיועד הספר?

בגב הספר כתוב: "לא משנה אם לקחתם בבגרות שלוש, ארבע או חמש יחידות במתמטיקה – או אם לא עשיתם בגרות בכלל: הספר הזה ייקח אתכם למסע מרתק בתולדות המתמטיקה, ובדרך אגב גם בתולדות התרבות האנושית כולה". אני לא בטוח שאני מסכים עם המשפט הזה, ובטח לא עם חלקו הראשון.

אסביר זאת כך: אני לא באמת יודע לשחק שחמט, אלא רק את הכללים להזזת הכלים על הלוח. למרות זאת נהניתי בעבר לקרא את מדור השחמט בעיתון סוף-השבוע מכיוון שהצלחתי להתחבר לריגוש במשחק דרך הסיקור של הכתב. לאחר שעברתי לקרא עיתון אחר, הפסקתי לקרא את מדור השחמט. המדור שם הכיל רק תיאור יבש של משחקים, ואני הרי לא באמת יודע לשחק, או מבין לעומק את דקויות המשחק.

עניין אחר שהפריע לי במהלך הקריאה הן המסגרות האפורות. מעיין הערות שוליים רחבות המשולבות בתוך הטקסט, בדומה למה שנעשה פעמים רבות בעיתונים. המסגרות הפריעו לרצף הקריאה שלי. האם אני צריך לעצור ולקרוא אותן או לחזור אליהן אח"כ? לפעמים המשכתי לקרוא ושכחתי מהן. חלק מהמסגרות הכילו הסברים או הרחבות, חלק הכילו ביוגרפיות קצרות על הנפשות הפועלות בפרק, וחלק מבט לתרומתה של המתמטיקה שנידונה בפרק לחיי היום יום. נהניתי מהמסגרות שהציגו את האנשים ופחות מאלה על התרומות של המתמטיקה. אלה נראו לי תלושות ולא באמת מוסברות כהלכה.

לסיכום, מדובר בספר מושקע מאוד ומעניין, אם כי אני לא בטוח שהוא מיועד למי שהוא מיועד לו. לזכותו של המחבר יאמר שכבר בהקדמה הוא עומד על רוב הקשיים בחיבור ספר על ההיסטוריה של המתמטיקה, ומנסה להסביר את הבחירות שביצע. האם הוא עמד במשימה? לשיפוטכם.

——————————————————————————-

רוצים לשמוע דעה נוספת על הספר, למשל מה חושבת עליו המתרגמת? מצויין, כי פרופ' נצה מובשוביץ-הדר בדיוק התראיינה לפודקאסט המשובח 'הכוורת – רדיו רעיונות'. שם תוכלו לשמוע על איך היא הגיעה לתרגם את הספר, על נושאים מובחרים מתוכו ועל מעלותיו, וגם על פרוייקטים נוספים שלה בנושא חינוך מדעי של המתמטיקה. מומלץ בחום!