ארכיון

Posts Tagged ‘ספרים’

2 מתוך 9 – חיתוך הזהב – יומן קריאה

שני אחים זוכים בירושה מדוד רחוק באמריקה. מכיוון שאחד האחים לוקח על עצמו את הטיפול במנהלות המסובכות כדי לקבל את הירושה, שניהם מסכימים שהוא יקבל חלק גדול יותר ממנה. נותר רק להסכים על יחסי החלוקה. האחים מתלבטים בין שליש\שני-שליש לבין רבע\שלושה-רבעים, ומחליטים לפנות לבוררות אצל קרוב משפחה.

מסתבר שקרוב המשפחה ממורמר מכיוון שלא זכה בעצמו לחלק מהירושה ומציע חלוקה אחרת. הוא מציע שיחלקו את הכסף ביניהם כך שכל הסכום חלקי החלק הגדול יהיה שווה לחלק הגדול חלקי החלק הקטן.

מי האח שיצא מרוצה מחלוקה כזאת (ביחס ליחסי החלוקה ששקלו קודם)? האם החלוקה ניתנת לביצוע?

פתרון מתמטי למי שמעוניין:

כפי שניתן לראות, בחלוקה זאת האח המתאמץ מקבל בערך פי 1.5 במקום פי 2 או פי 3. גרוע מכך, יחס החלוקה הוא מספר לא רציונלי.

***

סדרת פיבונצ'י היא סדרת מספרים שמתחילה ב-0 ואז אחריו ב-1. כל מספר נוסף הוא החיבור בין שני המספרים הקודמים לו. אם כך האיברים הראשונים בסדרה הם:

0, 1, 1, 2, 3, 5, 8, 13, 21, 34, 55, 89, 144, 233, 377…

מהו היחס an+1/an, כלומר האיבר ה-n+1 בסדרה חלקי האיבר ה-n, שקדם לו?

בגרף הבא אני מציג את היחסים (ללא שימוש בשני האיברים הראשונים):

ניתן לראות בקלות שהיחסים משתנים ככל שהסדרה מתקדמת. הם הולכים ומתכנסים לערך כלשהו (יש תנודה של הערכים מעל ומתחת לערך שאליו הם מתכנסים). יחס זה נקרא "יחס הזהב" והוא בדיוק אותו היחס שקיבלנו בסיפור הירושה. מוזר לא? מה הקשר בין שתי הבעיות?

מבלי לתת את הפתרון המלא, ניתן לקרוא ברשימה קודמת שלי כיצד מפתחים נוסחה לאיבר ה-n בסדרת פיבונצ'י, ושם תוכלו לראות שבמהלך הפתרון אנחנו מגיעים בדיוק לאותה משוואה ריבועית כמו בסיפור הירושה.

האם יש משמעות נסתרת לאותו היחס שחוזר במקומות שונים ומפתיעים?

במהלך ההיסטוריה האנושית היו לא מעט אנשים אובססיביים ליחס הזהב, ביחוד בתחום הגיאומטריה, האמנות והארכיטקטורה. נכתבו עליו ספרים רבים מספור. "חיתוך הזהב" מאת מריו ליביו, שיצא בשנת 2002, ותורגם לעברית ב-2003, הוא אחד מהם.

***

מריו ליביו הוא פרופסור לאסטרופיזיקה, ומוכר לקורא המדע הפופולרי הישראלי מהספרים רבים שכתב. הוא גם ישראלי (לשעבר?) עם סיפור חיים מעניין, ששווה עיון בפני עצמו, ומגיע לישראל בתדירות גבוהה כדי להרצות.

לאורך הספר סוקר ליביו את ההיסטוריה של יחס הזהב. מברר מתי, ככל הנראה, הוא הופיע לראשונה על הכתב. הוא משקיע מאמץ רב להפריד בין המוץ לבר, כלומר בין יצירות היסטוריות שבהן היה שימוש ביחס הזה לבין כאלה (הרוב) שלא, גם אם רומנטיקנים ומיסטיקנים רבים רוצים להאמין שכן.

אני נהניתי בעיקר מפרקים 4 ו-5 בהם מופיע רוב החומר המתמטי והמדעי על יחס הזהב. כיצד לקבל אותו מחלוקה ומשוואה ריבועית, כיצד הוא קשור לפאונים, כיצד לרשום את היחס בדרכים שונות ומפתיעות, כיצד היחס קשור לסדרת פיבונצ'י וכיצד הוא קשור לספירלות, שאותן ניתן למצוא גם בטבע.

דבר נוסף שגיליתי במהלך קריאת הספר הוא שההיסטוריה של יחס הזהב משעממת אותי והיא טרחנית להחריד. ליביו משקיע זמן ומאמץ רב לסקור ולהפריך פייק-היסטוריה, כלומר, תקופות ויצירות שבהן אנשים מאמינים שהיה שימוש ביחס הזהב אך ככל הנראה זה לא נכון. לא הצלחתי למצוא בזה עניין, וגם לא בשאר הסקירה ההיסטורית. הדבר אולי מעיד יותר עלי מאשר על הספר, ועל מה אני מחפש בספר מדע פופולרי, ובעיקר מה אני לא מחפש בו.

הפרק האחרון בספר: "האם אלוהים הוא מתמטיקאי" מעניין אך תלוש למדי מבחינת הנושא העיקרי של הספר, ומהווה בעיקר קדימון לספר הבא שכתב ליביו באותו השם. דבר זה נכון, לדעתי, גם אם במהלך כתיבת הספר ליביו עוד לא החל לכתוב את הספר הבא.

דבר קטן נוסף שהטריד אותי במהלך הקריאה הוא האזכורים הרבים מספור של ליביו לספרים אחרים בנושא. אם הוא קרא את כל הספרים (הרבים רבים רבים), שהוא מזכיר במפורש בטקסט, במהלך התחקיר לכתיבת הספר אז אין אלא להוריד בפניו מספר רב של כובעים. דבר זה אינו משנה את העובדה שהאזכורים הרבים כל כך הופכים את הכתיבה והקריאה לטרחנית אף יותר. באופן אישי הייתי מסתפק בהחלט ברשימה מפורטת של מראי-מקום בסוף הספר (רשימה שאכן קיימת).

יש לי תחושה, אם כי לא מבוססת על קריאה חוזרת של הספרים, שהכתיבה הפופולרית של ליביו השתפרה מספר לספר, והספר הזה הוא הראשון שכתב.

***

לסיכום, הספר קריא ומכיל כמות גדולה של מידע מעניין. באופן אישי לא מצאתי עניין בפרקים רבים בספר, אבל לא מן הנמנע שאנשים אחרים שמתעניינים יותר באמנות או בהיסטוריה ייהנו מאוד גם מהם.

יותר היסטוריה ממתמטיקה – המוזיקה של המספרים הראשוניים, יומן קריאה

נתחיל הפעם בגאמא, ונסיים בזטא.

***

פונקציית גאמא מכילה בתוכה אינטגרל איום.

האינטגרל מנוסח כך שאחד הפרמטרים בו (Z בנוסחה למטה) ניתן לשינוי. פרמטר זה הוא המשתנה של הפונקציה, כלומר מה שמציבים לתוכה. תוצאת האינטגרל תחת הפרמטר שהצבנו היא ערכה של הפונקציה בערך זה.

אחת התכונות המוזרות של פונקציית גאמא היא שאם מציבים במשתנה שלה מספר טבעי (1,2,3 וכדומה), תוצאת האינטגרל היא מכפלת כל המספרים הטבעיים עד מספר אחד פחות מזה שהצבנו. כלומר הערך של פונקציית גאמא הוא (n-1)!, כאשר '!' נקרא במתמטיקה 'עצרת' ומסמן כפל של כל המספרים הטבעיים עד אותו מספר.

ברשימה קודמת הראיתי שניתן לבטא נגזרת של כל פונקציה על ידי גזירת הפיתוח שלה בטור חזקות (טור טיילור). גזירת טור חזקות מספר פעמים ברצף היא פעולה מתמטית פשוטה וניתן לקבל ביטוי כללי עבור הגזירה ה-n של הטור, ולכן עבור הנגזרת ה-n של הפונקציה. הביטוי הכללי הזה תלוי בחישוב n!. נוכל, בערמומיות, להחליף את n! בפונקציית גאמא. עבור כל מספר טבעי נקבל את אותה תוצאה. אז למה טרחנו? כי פונציית גאמא מוגדרת לא רק עבור המספרים הטבעיים, אלא עבור כל מספר. כעת קיבלנו יכולת לחשב את הנגזרת ה-0.5, או הנגזרת ה-2.849.

לנגזרת יש משמעות גיאומטרית של שיפוע המשיק בנקודת הגזירה. מה המשמעות של נגזרת מסדר לא שלם? אין לי מושג, אבל הפיזיקאים מצאו לזה שימוש, למשל בתיאור של דיפוזיה במערכות מורכבות.

***

פונקציית זטא היא סכום אינסופי, לכאורה, די פשוט להבנה. היא נתונה על ידי:

עבור משתנה s שהוא כל מספר גדול מ-1 הפונקציה היא סכום מתכנס של שברים. עבור s=-1 הפונקציה היא סכום המספרים הטבעיים ולכן הטור אינו מתכנס. לפונקציה, אם כך, אין ערך מוגדר עבור אף מספר שלילי.

ליאונרד אוילר, המתמטיקאי המפורסם, הראה שניתן לייצג את פונציית זטא על ידי סכום שמכיל את כל המספרים הראשוניים (ראו ביטוי למטה) ובכך קישר בין שני דברים שלכאורה לא היו קשורים אחד לשני, המספרים הראשוניים ופונקציית זטא. מכיוון שהמספרים הראשוניים הם אבני הבסיס של כל המספרים, פתאום פונציית זטא, פונקציה זוטרה למדי, קיבלה משמעות אדירה. וזה לא נגמר שם.

המתמטיקאי ברנארד רימן כתב מאמר מכונן בן 10 עמודים בו העלה השערה לגבי הערכים שעבורם פונקציית זטא מקבלת את הערך אפס (שערכם הממשי של כולם הוא 0.5), והראה את הקשר של עובדה זאת לערכם ומיקומם של המספרים הראשוניים. למה זה מעניין? עד היום אין דרך פשוטה או נוסחה סגורה לחישוב ערכם של כל המספרים הראשוניים. מיקומם על ציר המספרים נראה אקראי. אבל כבר פרידריך גאוס חשד שיש סדר כלשהו בבלאגן ומצא קשר פשוט (יחסית) לכמותם ופיזורם שהוא קירוב שהולך ונהיה טוב יותר ככל שהולכים למספרים גדולים יותר.

לסיכום, נוצר קשר מוזר בין הבנת פונקציית זטא והאפסים שלה, ובין הבנת מיקומם וערכם של המספרים הראשוניים. האם השערת רימן נכונה? האם היא תוביל אותנו ליצירת נוסחה או אלגוריתם פשוט לחישוב מספרים ראשוניים? יש לזכור שכל ההצפנה שבה אנחנו משתמשים ברשת האינטרנט מבוססת על תכונות של מספרים ראשוניים (חפשו RSA).

***

מרכוס דו סוטוי הוא פרופסור למתמטיקה באוקספורד, ועוסק הרבה גם בהנגשה של מתמטיקה בצורה פופולרית לציבור הרחב. בשנת 2003 הוא פרסם את הספר 'המוזיקה של המספרים הראשוניים' שתורגם לעברית ב-2006. בספר בונה דו סוטוי את הסיפור באופן כרונולוגי, ומתמקד במה שהוביל להשערת רימן ובהתקדמות לאורך השנים בניסיון להוכיח אותה. השערת רימן, אם כך, היא נקודת הציר שסביבה נעים הסיפורים המופיעים בספר. הספר גם עוסק, בצורה מעניינת, במגמות בעולם המתמטיקה שהשתנו עם השנים והשפיעו על הגישות השונות לחקר הבעיה.

תמונת העותק שלי של הספר.

המידע בספר מונגש לקורא כאשר הוא שזור בתוך סיפורים ודמויות. טכניקה זאת, שניתן למצוא גם אצל סיימון סינג, הופך את הספר לקריא מאוד. עם זאת, יש להודות שרוב השמות באים והולכים. אם זאת הפעם הראשונה שנתקלתי בשם, וקראתי עליו מספר פסקאות, רוב הסיכויים שעד סוף השבוע לא אזכור במי מדובר, קל וחומר שבועות או חודשים אח"כ. את הרעיונות הגדולים אני דווקא אזכור. ואולי זה רק אני.

דבר נוסף שהופך את הספר לקריא מאוד הוא שהספר, שנושאו הוא מתמטיקה, אינו מכיל מתמטיקה כמעט בכלל, וחבל. ברור שהמטרה כאן היא לכוון לקהל רחב ככל שאפשר. ואולי זה רק אני. אבל יש משהו אחד שבאמת הפריע לי.

כפי שציינתי, נקודת המוקד של הספר היא הקשר בין פונקציית זטא למספרים הראשוניים, דרך אוילר ועד להשערת רימן. החלקים האלה לא מתוארים לדעתי בצורה שניתן להבין, ואין ניסיון ממשי להסביר את המתמטיקה כמו שצריך. הסופר, כאמור, מכוון לקהל רחב מאוד מאוד ומסתמך כמעט לחלוטין על אנלוגיות ומטאפורות. למעשה, דה סוטוי שקוע כל כך במטאפורה של המוזיקה שהוא גרם לי להתנתק כמעט לחלוטין מהמתמטיקה שעליה הוא מספר. בשלב מסוים מטאפורות המוזיקה מופיעות בכל משפט שני, ולטעמי, נהיות מאולצות וחופרות להחריד.

עקב הכרות מוקדמת שלי עם תיאוריית פורייה ולאפלאס ועם תיאוריות של ייצוג מערכות דיפרנציאליות באמצעות מטריצות ופולינומים, אני מבין, פחות או יותר, את החשיבות של קטבים ואפסים של פונקציה ואת הקשר שלהם לתדירויות תנודה. זה נותן לי רמז, שלא בהכרח קשור באופן ישיר למקרה שמתואר בספר, למנגנון שמתוכו מפיק דו סוטוי את אנלוגיית המוזיקה שלו. למיטב הבנתי, אין סיכוי שמישהו ללא הכשרה מתמטית רצינית (תואר ראשון הנדסה-פיזיקה-מתמטיקה לפחות וזיכרון טוב) יבין את ההקשר. להגנתו יאמר שכאשר ניסיתי לחקור יותר לעומק את העניין גיליתי שיש קפיצה במידע בין המאוד פופולרי למאוד טכני בחומרים שנתקלתי בהם ברשת. ככול הנראה מדובר בתחום מאוד טכני שקשה להסביר אותו בצורה פשוטה.

למדתי לא מעט דברים שלא ידעתי מהספר: על הקשר בין זטא לראשוניים, על השערת רימן, על הקשר המפתיע לפיזיקת כאוס ולפיזיקה קוונטית ודברים נוספים. כמו כן, קריאת הספר גרמה לי ללכת ולחקור יותר על הנושא ברשת (כלומר ברמה פופולרית, איני איש מקצוע בתחום, אבל ברמה יותר מעמיקה).

***

לסיכום: הספר כתוב בצורה קריאה מאוד ומעניינת, לקהל רחב ככל שאפשר על נושא המספרים הראשוניים וחייה וזמניה של השערת רימן. מי שרוצה לקרוא על ההיסטוריה של המתמטיקה, מבלי 'להתלכלך' ביותר מידי מתמטיקה, זה הספר בשבילו.

***

למי שסיים את הספר ורוצה להבין מעט יותר ברמה הטכנית, אך עדיין פופולרית, על השערת רימן והקשר שלה למספרים הראשוניים אני ממליץ להתחיל מהסרטונים הבאים:

Riemann Hypothesis – Numberphile

Visualizing the Riemann hypothesis and analytic continuation

מי שחושב שהוא מוכן לצלול, ראש קדימה, לתיאור הטכני מוזמן לקרוא בעברית כאן:

https://gadial.net/2010/02/08/riemann_hypothesis_overview/

 

לא העיף אותי ולא במקרה – פריקונומיקס – יומן קריאה

כרוניקה:

ב-2005 פורסם ספר בשם "פריקונומיקס" (Freakonomics) והיה לרב-מכר.

ב-2006 פורסם הספר בעברית בהוצאת כתר.

ב-2017 יצא שוב הספר בעברית בגרסה מחודשת בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר-וכהנה-וכהנה.

ב-2018, לפני החגים, יצא לי להיות בחנות ספרים כשבידי תלושים שיש לבזבז. הבחנתי בספר על המדף והחלטתי שהגיע הזמן לקרוא אותו באיחור אופנתי, שנים לאחר דעיכת ההייפ.

ב-2018, אחרי החגים סיימתי לקרוא את הספר וכתבתי יומן קריאה במטרה לפרסמו בבלוג זה.

ב-2018, אחרי החגים + כמה ימים גיליתי שכבר ב-2005-2006 פורסמו ברשת שני מאמרים בעברית על הספר מאת יובל נוב וגלעד סרי לוי שכללו את רוב מה שחשבתי עליו.

עכשיו

***

לפני מספר ימים שמעתי פרק בפודקאסט שדן בביקורות (בד"כ לא נכונות, לדעת המתדיינים) על כלכלה וכלכלנים. המסקנה העיקרית שאני הפקתי מההאזנה היא שאני לא באמת יודע מה עושה ומה חושב חוקר כלכלה באקדמיה במהלך עבודתו. מכאן שאינני כשיר להעריך איכות מחקר בכלכלה וטיעונים בכלכלה ולכן אמנע מכך. פשוט לא התחום שלי.

***

תמונה של העותק שלי

את הספר "פריקונומיקס" כתבו במשותף העיתונאי סטיבן דבנר והכלכלן סטיבן לוויט. בכל פרק בספר נשאלת שאלה מפתיעה שמובילה לדיון מעניין ותשובה מפתיעה. למשל: למה סוחרי סמים גרים עם אמא? (כי רובם עניים). מה משותף למורים ולמתאבקי סומו? (רבים מהם מרמים). הטענה המפורסמת בספר היא שהירידה בפשיעה בבניו-יורק בשנות ה-90 לא נבעה מיד הברזל של רודולף ג'וליאני, אז ראש העיר, אלא מאישור ההפלות ב-1973 (הילדים שנועדו לפשע, לא נולדו). הכותבים מסבירים כיצד הם משתמשים במידע ובטכניקות מחקר סטטיסטיות כדי להפריך רעיונות מקובלים ולהציע הסברים חלופיים משלהם.

הספר קל לקריאה, כתוב בצורה קולחת ובאווירה מבודחת, הקוריוזים משעשעים. אבל היה דבר שהפריע לי מאוד במהלך הקריאה והוא שלא הצלחתי להבין מה נושא הספר. קריאת המבוא הבהירה לי שגם הכותבים לא יודעים. הפרקים הם רצף של אנקדוטות שהקשר ביניהם הוא הכותב וההוגה שלהן. כמו סדרה של רשימות בבלוג.

הספר עסוק בחלקים רבים שלו בביקורת על המחשבה הלקויה של כל מי שדעתו שונה מזו של החוקר. בעיקר מוזכרים ניתוחים לא נכונים של מידע ובלבול בין מתאם לסיבתיות. בכל פרק הכותבים מציעים את תיאורית הזהב החלופית שלהם ומגבים אותה בנתונים. אותי, באופן אישי, לא הצליחו הכותבים לשכנע במרבית המקרים. לדעתי, לא היטיבו צמד הסטיבנים לשכנע שהניתוחים שלהם נכונים יותר מהניתוחים שהם פוסלים. אין זה משנה אם הם צודקים או לא, אלא רק שאינם משכנעים. (במשך השנים נקטלו על ידי מבקרים. ראו למשל סקירה על עניין ההפלות בדף הויקיפדיה של הספר).

נתקלתי בספר בשתי תופעות ביזאריות למדי. האחת – ריבוי טבלאות גדולות ומיותרות לחלוטין. לדעתי אין הטבלאות תורמות דבר מלבד ניפוח מספר הדפים הנדרשים להדפסת פרק 6. התופעה המוזרה השניה היא התשבוחות הרבות והמביכות המורעפות על הכלכלן לוויט בתחילת כל פרק. אינני טוען שאינו ראוי להן, חלילה (אין לי מושג בתחום), אלא שהוא אחד הכותבים של ספר שעסוק באופן פעיל בהאדרת עצמו. קריפי.

ספר זה הזכיר לי את הסיפורים והגישה של מלקולם גלדוול, שלו חבים הכותבים הרבה, ואת ספרו המצליח של דן אריאלי "לא רציונלי ולא במקרה", גם הוא רב מכר. מה הופך ספרים אלה לרבי-מכר? מה מקשר ביניהם? הרשו לי למלא פי מים בעניין זה.

לסיכום, ספר קריא מאוד. רבים ימצאו אותו מעניין. להרגשתי, לא למדתי ממנו כלום.

:קטגוריותכללי תגיות: , ,

עוד סיבוב, ולא האחרון – היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילאים – יומן קריאה

בשנים האחרונות הגעתי לתובנה שאני מחפש עומק בספרי מדע פופולרי ולכן ספרים מהסגנון "8 המשוואות ששינו את העולם", "11 התעלומות הגדולות במדע" וכדומה, פחות מעניינים אותי. יש לי ידע מדעי מקצועי בתחומים מסוימים ואני מחפש להרחיב את ידיעותיי בתחומים שאיני בקיא בהם ולהעמיק כמה שאפשר מבלי להיות טכני. להרגשתי, המשקע מהספרים האקלקטיים היה עבורי דל, גם אם הם כתובים היטב.

הדרישות שלי מספרי פילוסופיה פופולריים, לעומת זאת, הם הפוכים לחלוטין. הנושא החל לעניין אותי לפני מספר שנים אך לא הייתי מחשיב את עצמי אפילו חובבן. הטקסטים שאני מחפש צריכים להיות פשוטים, שטחיים, כאלה לראשית הקריאה. אין ביכולתי לקרוא ספר של עמנואל קאנט, ואפילו ספר של פרשנות על או סיכום של הגותו גדול עלי. אם כך, בנושא זה אולי ספרי הרשימות הם בדיוק מה שאני מחפש.

לספרים אלה יש שני סוגי מופעים פופולריים: 1) הפילוסופים החשובים, 2) הרעיונות החשובים.

למשל הספר: "היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילאים", מאת נייג'ל וורברטון הוא משהו באמצע. הכותרת מרמזת על התאמת הטקסט גם לנוער. עוד יותר טוב בשבילי.

תמונה של העותק שלי.

את וורברטון הכרתי לפני קריאת הספר הזה מקריאת ספר מבוא אחר שלו ומהפודקאסט Philosophy bites, שבו כל פרק הוא דיון קצר (10-20 דקות) שמנסה לבאר בעזרת מומחה נושא אחד קטן בפילוסופיה. וורברטון (ושותפו) הוא המנחה וזה שדואג שהרעיונות יהיו ברורים. אחד הדברים שחשובים לו בכתיבה על פילוסופיה הוא הבהירות ולכן הוא מנסה לקדם תמיד כתיבה ברורה, ומאוד ביקורתי לגבי כתיבה פילוסופית מעורפלת.

ואכן, אחת מהנקודות החזקות בספר היא הכתיבה הברורה. גם כאשר הנושאים מופשטים מאוד וקשים וורברטון עושה כל מאמץ אפשרי להקל על הקריאה ועל ההבנה. לרוב גם במחיר של ויתור על העמקה. הפרקים קצרים ושטחיים ומציגים רק רעיון אחד מהגותו של פילוסוף. כלומר טיפה בים. אין אדם יכול להגיד שירד לסוף דעתו של פילוסוף מקריאת פרק זה. המטרה להציג טעימה של רעיונות שמסודרים בפרקים שונים בסדר כרונולוגי, פחות או יותר.

בחירה סגנונית נוספת של המחבר היא לקשר כל סוף פרק לנושא הפרק הבא. לא פעם הקישורים מאולצים, אבל רובם עדיין עובדים כי הם כתובים בחן. פעמים רבות לאורך הקריאה אמרתי לעצמי שאפסיק בסוף הפרק הנוכחי, ואז נגררתי לקרוא פרק נוסף מתוך הסקרנות שעורר בי הקישור בסוף הפרק.

הפרקים בספר אינם מחולקים לשערים ולהבנתי אין בכתיבה יומרות גבוהות לאיזושהי תמה כללית. מדובר בכ-30 הרעיונות או הפילוסופים המעניינים שבחר המחבר לפי טעמו וסידר בסדר כרונולוגי. כבכל רשימה, הבחירה המצומצמת תגרום להרמת גבה עקב שמות שחסרים והרמת גבה נוספת בגלל אחדים מאלה שמופיעים.

הערה שולית – הכיתוב על העטיפה הקדמית הוא בזהב על רקע צהוב-חרדל. בזוויות רבות לא ניתן לקרוא את זה. בחירה עיצובית תמוהה.

אסכם בשאלה פתוחה: מה שוקע מכל זה? נהניתי מאוד לקרוא את הספר אבל אם להודות על האמת, חלק מהידע נשכח ממני ממש תוך כדי קריאה, בין הפרקים. מה יישאר עוד שנה?

התשובה שלי: לא אכפת לי. לפחות בנושא הספציפי הזה. זה לא הספר הראשון ולא האחרון שאקרא וכל פעם שוקע קצת. וגם אם לא, אני נהנה מהרגע.

תסריט מאויר – לוגיקומיקס, יומן קריאה

סטודנטים שלמדו באוניברסיטה מקצועות ריאליים אולי חוו במהלך הלימודים איזשהו רמז למתח בין מתמטיקאים לפיזיקאים.

להבנתי, ובהכללה כמובן, פיזיקאים לוקחים את המתמטיקה די בקלות. עבורם זהו כלי יעיל להפליא שבעזרתו ניתן לתאר את העולם הפיזיקלי, זה האמיתי שמסביבנו. ואם צריך לעגל כמה פינות בשביל זה, למשל לחלק או להכפיל בדיפרנציאל או לשחק קצת באינסוףים, אז למה לא? כל עוד זה עובד, כלומר מנפק תוצאות בעלות משמעות.

המתמטיקאים, לעומת זאת, לא לוקחים את המתמטיקה בקלות בכלל. בטח לא כשמתחילים לשחק להם בדיפרציאלים באינסוףים בצורה לא אחראית. יש לכך סיבה היסטורית, לדעתי. בתחילת המאה ה-20 הדיפרנציאל והאינסוף איימו להחריב את יסודות המתמטיקה. משהו שקשור לרעיונות של קנטור על אינסוףים שונים ולכך שהדיפרנציאל לא היה מוגדר היטב, אבל אל תתפסו אותי במילה בעניין זה.

להגנתה של המתמטיקה ניצבו דייוויד הילברט עם גישתו הפורמליסטית וברטראנד ראסל שניסה (יחד עם א.נ. ווייטהד שותפו לפרויקט) להעמיד מחדש את המתמטיקה על בסיס הלוגיקה (לא הראשונים שניסו זאת).

הם נכשלו. וכאשר קורט גדל פרסם את משפטי האי-שלמות שלו הוא חרץ את גורלה של תוכנית זו. יעברו עוד כ-20 אולי 30 שנים עד שבסיסה של המתמטיקה יתייצב שוב, עקב בצד אגודל.

אם אתם מעוניינים לקרוא עוד על נושא זה, אבל עם יותר פרטים ובלי הדרמטיזציה המעושה, אפשר להתחיל מעמוד הויקיפדיה הזה: "Foundations of mathematics".

אם, לעומת זאת, דווקא הדרמטיזציה היא זאת שמעניינת אתכם ופחות הפרטים ההיסטוריים או הטכניים, והייתם מעוניינים לצפות בסוג של סרט על הנושא, בסגנון "נפלאות התבונה" למשל, אולי תמצאו עניין בספר הקומיקס "לוגיקומיקס".

***

עטיפת העותק שלי

הספר לוגיקומיקס נכתב על ידי אפוסטולוס דוקסיאדיס (למד מתמטיקה ועסק בקולנוע, תיאטרון וספרות) וכריסטוס פאפאדימיטריו (פרופסור למדעי המחשב בברקלי). הכותבים בוחרים להציג את הרעיון הפילוסופי של השבר בבסיס המתמטיקה והחיפוש אחרי הפתרון דרך דמותו המאויירת של ברטראנד ראסל, מתמטיקאי, לוגיקן ופילוסוף, בצמתים שנבחרו בקפידה מחייו. כבכל סרט המבוסס על סיפור אמיתי, לא מעט פרטים בספר שונו למטרות כתיבת תסריט הדוק.

ישנם עוד שני קווים שרצים לאורך העלילה, מלבד זה הראשי. הראשון הוא הקשר בין הגאונות, עיסוק בלוגיקה ושיגעון. ברטראנד הילד נחשף לשיגעון, וממשיך ופוגש אותו בנקודות שונות בחייו. הקו השני הוא סיפור מסגרת שבו כותבי הספר ומאייריו דנים בנושאים שעולים בו, באיך לכתוב אותו ובהתמודדות עם ביקורות שיעלו לצורת הצגת הסיפור.

הספר, לדעתי, צולח את מבחן הסרט. הקריאה קולחת, מעניינת ומהנה, ומספקת חוויה אינטיליגנטית ודרמטית במידה סבירה על נושא לא שגרתי. כולל לא מעט ניים-דרופינג שגורם למי שמתעניין, ללכת ולחפש את השמות מאוחר יותר (יש נספח בסוף הספר ויש כמובן מקורות חיצוניים רבים). שווה כרטיס לקולנוע. אך זה אינו סרט אלא ספר, והוא מוצג לעתים כעוסק במדע פופולרי, ועל כך יש לתת את הדעת.

למי שנרתע ממתמטיקה אין מה לחשוש, כי אין פה. כאמור, מאוד דומה לסרט 'נפלאות התבונה'. מאוד דומה גם בעובדה שהספר לא מספיק מפורט כדי להיחשב לספר היסטוריה, פלוסופיה, ביוגרפיה או מדע פופולרי. ככל הנראה זאת גם אינה הכוונה, למרות המיקום שלו בחנות הספרים.

למדתי דברים חדשים על ראסל מהספר, ובעיקר על קשריו עם לודוויג וויטגנשטיין, אבל נאלצתי בעיקר להשלים ממקורות אחרים. כאמור, זה אינו ספר היסטוריה ומופיעות בו לא מעט סצנות שלא היו ולא נבראו, לפעמים אפילו כאלו שמבחינת זמנים לא יכלו להתקיים כלל (הכותבים מזהירים על כך באופן גלוי).

באופן אישי, מאוד לא אהבתי את המסגור של הסיפור. אני לא אוהב את הקו הנמתח בין גאונות, לוגיקה ושיגעון. אני די בטוח שסטטיסטית זה קשקוש שמופיע רק ממניעים דרמטיים. גישה זאת מזכירה לי את הסרט "איש הגשם" עם דסטין הופמן וטום קרוז שהיה אחד מהגורמים לכך שאנשים חושבים שלאנשים הלוקים באוטיזם חייב להיום כוח-על כלשהו.

עוד דבר שלא אהבתי בעניין המסגור של הסיפור הוא המטא-סיפור. כנראה עניין של העדפה אישית. אני מאוד לא אוהב שבמהלך סיפור עלילה הסופר פונה ישירות אל הקורא. לטעמי זה קב מיותר (קצת כמו וו‏ֹיְיס-אוֹבר בסרטים). גרוע מכך, חלק גדול מהבעיות שבהן אני דן כאן, מועלות באופן ישיר על ידי הכותבים בעלילת המסגרת הזאת. על כך אין מחילה.

וקטנה לפני סיום: ראסל היה אדם רב פעלים, גם בתחומים מקצועיים רבים ומגוונים בהם עסק וגם בתחום האישי. נשים צצות ונעלמות, באות ומתחלפות, תוך כדי הסיפור, מבלי להתעכב על כך יותר מידי. רגע אחד הן אלמנט חשוב בעלילה ורגע אחר הן נעלמות, ואולי אף מתחלפות באישה אחרת (ראסל היה נשוי מספר פעמים).

***

לסיכום, אם אהבתם סרטים בסגנון 'נפלאות התבונה' ו\או אתם נהנים מקומיקס, אין סיבה שלא תהנו לקרוא את הספר. גם אני נהנתי, למרות כל התלונות. רק הייתי צריך לצלוח חוסר הבנה ראשוני מה אופיו של הספר, מה מטרתו ולמי הוא מיועד.

אקלקטי, נטול הקשר אבל מעניין – איקסטאזה! יומן קריאה

אפתח הפעם בחידה מוכרת.

ההסתברות שאדם בקבוצת סיכון נמוך למחלה מסוימת חולה בה היא 0.8 אחוז. עבור אדם החולה במחלה, ישנה הסתברות של 90 אחוז שתתקבל תשובה חיובית בבדיקה. עבור אדם שאינו חולה, ישנה הסתברות של 7 אחוזים שתתקבל תשובה חיובית בבדיקה למרות שאינו חולה.

מה ההסתברות שאדם, כפי שמתואר, שקיבל תשובה חיובית בבדיקה, אכן חולה במחלה?

כדי לפשט, ענו לעצמכם: סיכוי גבוה, בינוני או נמוך?

.

.

.

למי שאינו מכיר את החידה, ארמוז שהתשובה הנכונה היא נמוך. מאוד. האם תוכלו לחשוב מדוע מבלי לחשב?

.

.

.

הסוד טמון בכך שמספר האנשים החולים מתוך האוכלוסיה נמוך, והסיכוי לאבחן אותם גבוה. מצד שני, למרות שהסיכוי לאבחון שגוי באדם בריא הוא נמוך, מספר האנשים הבריאים הוא גבוה ולכן מספר האבחונים השגויים יהיה גבוה בהרבה ממספר האבחונים הנכונים.

מסתבר שרוב האנשים מתקשים מאוד להעריך את התשובה הנכונה לחידה זאת ובנוסף גם מתקשים לפתור אותה במדויק.

נסו כעת לפתור אותה במדויק.

.

.

.

אם לקחתם קורס בהסתברות אולי ניסיתם לפתור לפי הסתברויות מותנות. קשה.

יש דרך הרבה יותר פשוטה, שמתאימה יותר לדרך החשיבה האנושית. נתרגם את הבעיה למונחי שכיחויות טבעיות. כלומר:

נניח שיש מדגם של 1000 אנשים. אם כך, 8 מהם חולים (0.8 אחוז) ומתוכם 7 יאובחנו נכון (90 אחוז). לעומת זאת, מספר האנשים הבריאים בקבוצה הוא 992 (99.2 אחוז) ו-70 מהם (7 אחוז) יאובחנו בטעות כחולים. 7 אנשים שבאמת חולים מתוך 77 שקיבלו אבחנה חיובית זה בערך 9 אחוזים, שזאת ההסתברות שאדם שקיבל תשובה חיובית באמת חולה.

החידה כאמור אינה חדשה, אך ברעיון של שימוש בשכיחויות טבעיות נתקלתי בקריאה בספר 'איקסטאזה' מאת סטיבן סטרוגץ, שיצא בשנה שעברה בספרי עליית הגג, בידיעות ספרים.

סטרוגץ מיטיב גם להצביע על כך שזאת לא סתם חידה תלושה, אלא מקרים מהחיים שבהם אנחנו עלולים להיתקל, או גרוע מכך, הרופאים שלנו עלולים להיתקל.

***

סטיבן סטרוגץ הוא פרופסור למתמטיקה שימושית באוניברסיטת קורנל בארה"ב. הוא ידוע גם כאחד מהמומחים הנדירים האלה שמוכן להסביר מתמטיקה בכלי התקשורת, ועושה זאת בהצלחה ובכישרון רב.

בסוף ינואר 2010 החל לפרסם סטרוגץ טור על מתמטיקה באתר הניו-יורק טיימס, למשך 15 שבועות. המאמרים ההם והמחשבה מאחורי הסדרה הם שהובילו לפרסום הספר: "The joy of X" ולתרגומו לעברית בשנה שעברה (2017) כ-"איקסטאזה!"

תמונת העותק שלי של הספר.

הספר הוא אסופה של רשימות בנושאים אקלקטיים למדי במתמטיקה. הרשימות מויינו לשישה שערים שונים: מספרים, יחסים, צורות, שינוי, נתונים ואזורי הספר.

הרשימות הן קצרות, מותאמות לאורך של טור בעיתון, ויש בהן כוונה ברורה לפנות לקהל רחב, כלומר קהל שלא למד מתמטיקה, או שלמד אבל לא ממש זוכר. יש ניסיון מאוד בולט לחבר את התוכן לדברים של יום-יום או לרעיונות מתוך התרבות הפופולרית, לפעמים בהצלחה יתרה ולפעמים בצורה מאולצת. למשל, הניסיון להסביר נגזרת דרך הטבעה של מייקל ג'ורדן היא מאולצת ולא עוזרת בדבר. להבדיל, הרעיון של העלאת הדיון על תורת החבורות דרך ההמלצה להפוך מזרן כל כמה חודשים והצורות השונות בהן ניתן להפוך אותו, הוא לא פחות מגאוני, לטעמי. בנוסף, יש ניסיון ניכר לא להכביד על הקורא במתמטיקה עצמה, וזה כמובן בא על חשבון העמקה.

חשוב לציין לזכותו של הספר שהוא קריא מאוד ומלא בכל טוב. מצאתי את עצמי משתף אחרים במספר רב של אנקדוטות מתוך הספר. למשל הוכחה ויזואלית יפה לפיתוח הנוסחה לחישוב שטח מעגל והוכחת קשרים אריתמטיים דרך איורים של קבוצות אבנים מסודרות (בנוסף לשאלות שכבר הוזכרו). מצד שני, אני לא בטוח עד כמה ההסבר לתופעת גיבס דרך סכומי טורים, שהיה מאיר עיניים עבורי, יהיה ברור למי שלא למד את התופעה באופן מקצועי.

אני לא חושב שניתן ללמוד מתמטיקה מהספר, אבל אני לא חושב שזאת היתה המטרה. אני מניח שמטרה אחת היתה לשכנע אנשים שהמתמטיקה מופיעה בחייהם במקומות לא צפויים גם אם לא משתמשים בה לשלם במכולת. מטרה נוספת, לדעתי, היתה לגרום לקהל להרגיש טוב, כאילו למד חתיכת מתמטיקה במחיר קוגנטיבי נמוך למדי.

הביקורות העיקריות שלי על הספר הן שלמרות הסידור לפי שערים, הרשימות אינן קשורות אחת לשנייה כלל, והן נטולות הקשר לחלוטין. מפאת אורכן הקצר הן אף פעם לא מביאות לכדי מיצוי, אלא מהוות נגיעה קלה, ליטוף, והסיום שלהן תמיד מרגיש פתאומי ושרירותי. אין זה צריך להפתיע, מכיוון שזה בד"כ מה שקורה בספרים שהם אסופות של מאמרים. אין באמת נראטיב לספר, למרות שיש ניסיון לתרץ אחד כזה על העטיפה ובמבוא. הדבר מגיע לכדי אבסורד בפרק על טופולוגיה שבו מפנה הכותב לסרטונים ביוטיוב ומתנצל שההסבר שלו חוטא לסרטון. הכי בלוג-פוסט שיש.

והצקה אחרונה: אני לא אוהב את שם הספר בתרגום העברי, למרות שברשת התרגום זכה לדעות חיוביות, אולי בגלל החידוד. השם המקורי באנגלית מכיל את המילה Joy , כלומר אושר או שמחה. שם עדין. השם בעברית מכוון לאקסטאזה, אובדן שליטה ומודעות, קצף בפה. הכל חוץ מעדין.

***

לסיכום, הספר מכיל סדרה של רשימות קצרות, ולא מאוד מעמיקות, על מתמטיקה בנושאים שונים וללא נראטיב שמחבר ביניהן. הרשימות כתובות בשפה בהירה וקריאה ומנסות לחבר את המתמטיקה לחיי היום-יום, לפעמים בהצלחה ולפעמים פחות. הרשימות המוצלחות יותר הן מופת לאיך לחבר קהל רחב לנושא כבד כמו מתמטיקה דרך דברים מוכרים לכל אחד.

:קטגוריותכללי תגיות: , , ,

מדע, מהזה זה? – "What is this thing called science?": יומן קריאה

לפני כ-3 שנים פרסם ריאן ריס (Ryan Reece), פיזיקאי שעובד במאיץ החלקיקים בסרן, שהוא במקרה גם חובב פילוסופיה ואינפוגרפיקה, את האיור הבא בעמוד הטמבלר שלו:


איור 1: היטל של הפילוסופיה של המדע על ציר הריאליזם. המקור לאיור: CC-BY 4.0) 2014-2016 Ryan Reece philosophy-in-figures.tumblr.com).

האיור מציג היטל של הפילוסופיה של המדע על ציר ריאליזם-אנטי-ריאליזם. השמות של העמדות ('האיזמים') העיקריות עם משפט מייצג ושל פילוסופים מפורסמים מהתחום מוצגים וממוקמים על הציר (למיטב הבנתו של המאייר).

ממליץ לכם כשעשוע לקרוא את הכיתוב בתיבות הגדולות ולנסות למקם את עצמכם על הציר.

הידע שלי בנושא זה חובבני, כלומר, ידעני אך לא מקצועי ומלא חיבה לעניין. אם כך, טבעי היה שאנסה למקם את דעותיי על הציר. כאשר ניסיתי לעשות זאת גיליתי משיכה לרעיונות משני הצדדים. מצב זה רמז לי שלמרות שהקדשתי מחשבה לא מעטה לנושא בעבר, יש ככל הנראה דברים שאינם מיושבים עדיין בדעותיי ובהבנתי.

מישהו או משהו היו נחוצים כדי לעשות לי סדר בראש.

תמונה 2: עטיפת העותק שלי של הספר.

הספר "?What is this thing called science" מאת Alan Chalmers, פרופסור לפילוסופיה והיסטוריה של המדע, הוא בדיוק מה שהייתי צריך.

***

האם ניתן לאפיין את השיטה המדעית כך שתתאים לכל הפעילות המדעית מימי גלילאו ועד היום? האם ניתן לפחות לתת בה סימנים? הספר סוקר את ההתפתחויות העיקריות והרעיונות הגדולים בפילוסופיה של המדע. הפרקים מסודרים בצורה כרונולוגית וגם בצורה רעיונית, כך שהם נובעים אחד מהשני. בכך מצביע צ'למרס, לדעתי, על כך שהפילוסופיה של המדע מתקדמת.

הספר מתחיל בהצגת גישות נאיביות לתיאור המדע, ובדיון על תצפיות וניסויים. בהמשך הוא דן בהסקת תיאוריות על ידי שימוש באינדוקציה ומנגד בעקרון ההפרכה של קרל פופר. הפרקים הבאים עוסקים בתיאוריות כמבנים חברתיים לפי קוּן ולקטוֹש, ובאנרכיה של פיירבנד. התוספות העדכניות ביותר הן הסקה בייסינית ו-Experimentalism. שני הפרקים האחרונים בספר עוסקים בדיון מדוע העולם 'מציית' לחוקים ועל הויכוח בין ריאליזם ואנטי-ריאליזם.

אחד הדברים המיוחדים בספר הוא שהגרסה הראשונה שלו נכתבה בשנות ה-70, ובמשך השנים עברה 4 מהדורות שונות. בכל מהדורה הכניס הכותב שינויים מהותיים בספר בעקבות הערות, דיונים וחידושים. התנהלות זאת הביאה לכך שהספר, בגרסתו המעודכנת ביותר, הוא מופת של סדר, בהירות רעיונית ובהירות לשונית. לדעתי, הספר מיועד לכל קורא, ללא צורך בקריאה מוקדמת. אסייג את דברי בכך שחלק לא מועט מהרעיונות היה מוכר לי גם ממקורות מוקדמים.

כל פרק בספר מעלה רעיון חדש שבא לענות על הסתייגויות שעלו בפרק הקודם. עיקרי הרעיון החדש מוסברים בצורה בהירה ובשימוש בדוגמאות. הקורא הטירון מוצא את עצמו פעם אחר פעם משתכנע מהטיעונים ותומך נלהב של הגישה החדשה. כל זאת רק כדי לסיים במפח נפש לאחר שבחלקו השני של הפרק חושף צ'למרס את חולשותיו הרבות של המודל שהוצג.

למעשה התמונה שעולה מהספר היא שכיום אין שיטה אחת שניתן להגדיר כך שתכיל את כל המדע שנעשה מגלילאו ועד היום. מצד שני, ניתן לתת במדע מספיק סימנים כך שיאפשרו להפריד בין פעילויות שהן מדע לפעילויות שאינן מדע. וכן, המדע מתקדם ומקדם אותנו אך כל שיטה מאבחנת זאת בצורה מעט שונה.

שתי הסתייגויות קטנות. אני מצאתי את פתיחת הספר (2-3 פרקים ראשונים) מעט מייגעת ולא מזמינה. אל תתייאשו בקלות, ההמשך מעניין הרבה יותר. כמו כן, לדעתי, החלק שנוסף בסוף המהדורה הרביעית, כלומר ה-postscript, מיותר לגמרי לקורא הלא מקצועי. אפשר בהחלט לוותר אם כבר עייפים.

לסיכום, לדעתי הספר הוא מקור מצוין למי שמתעניין בפילוסופיה של המדע ללא ידע מוקדם וגם למי שיש ידע מוקדם ומעוניין לעשות סדר ברעיונות. הוא כתוב בצורה בהירה ולא כבדה מידי. יש בו איזון טוב: לא ארוך מידי ולא קצר מידי, לא שטחי אבל לא חופר. ומי שמעוניין להעמיק יכול לעקוב אחרי ההפניות הרבות לספרות המקצועית בסוף הספר.

סוף.

***

מכאן חפירות שירדו בעריכה. ראו הוזהרתם!

 

חפירה 1: למה כל זה בכלל חשוב?

במעגלים מדעיים נהוג לצטט את ריצ'רד פיינמן כאומר:

".Philosophy of science is about as useful to scientists as ornithology is to birds"

"הפילוסופיה של המדע שימושית למדענים פחות או יותר כמו שאוֹרְנִיתוֹלוֹגְיָה (חקר העופות) שימושי לציפורים".

מניסיון שלי מדענים נוטים לזלזל בפילוסופיה של המדע, כי היא לא מקדמת אותם במחקר. זאת כמובן טעות קטגורית. מדענים יכולים לעשות מדע מצוין ללא ידע בפילוסופיה. מטרת הפילוסופיה של המדע אינה לקדם את המחקר המדעי, אלא את ההבנה של הפעילות שנקראת מדע. ולמה זה חשוב?

שתי סיבות עיקריות עולות בראשי. אם אנחנו לא יודעים להגדיר מהו מדע אנחנו לא מסוגלים להבדיל בין פעילות מדעית לפעילות מסוג אחר. האם אסטרולוגיה היא מדע? מדוע אתם חושבים כך? האם תורת המיתרים היא מדע? הרי איננו יכולים לבדוק אותה אל מול המציאות. התשובות לשאלות אלה נטועות בפילוסופיה ולא במדע. הדבר הנוסף הוא התפתחות וקידמה. נהוג להגיד שהמדע מקדם אותנו בהבנת העולם. באיזה מובן? המדע עצמו לא יכול להגדיר התקדמות ללא מחשבה פילוסופית על מהותו, ואם אין הוא יכול להגדיר התקדמות מדוע שנעדיף אותו על פני צורות אחרות של רכישת ידע (לדוגמה שימוש בקלפי טארוט, פענוח נבואות עתיקות, העלאת רעיונות תוך ישיבה בכורסא וכהנה וכהנה).

 

חפירה 2: כמה מילים על ריאליזם ואנטי-ריאליזם.

חשוב להבהיר: אין מדובר על ויכוח בשאלה האם העולם כפי שאנחנו רואים אותו קיים באמת או שמדובר בפיקציה (חלום, סימולציית מחשב או המטריקס). שני הצדדים (בגרסתם המתונה והמעניינת יותר) מניחים שיש עולם ממשי ושהמדע חותר להבנת החוקים של עולם זה. סלע המחלוקת הוא 'אונטולוגי', כלומר האם המדע מסוגל לומר משהו בעל משמעות על קיום. לדוגמה, האם המסקנה מהניסוי של ג'.ג'. תומסון היא שיש ישות בעולם שנקראת אלקטרון? יש שיאמרו שכל שהוכחנו הוא את הנכונות של מודל האלקטרון בהפקת תחזיות שמתבררות בניסויים כנכונות, ולא את קיומה של ישות. לפני שאתם מרימים גבה, שימו לב למשל שהתיאוריה האלקטרומגנטית של מקסוול נכתבה על גבי הפיגומים של האֶתֶר. כיום המשוואות נשארו, תוצאות הניסויים נשארו אבל הקיום של האתר כישות בעולם נזרק לפח של ההיסטוריה. ישנן אינספור דוגמאות דומות. לא מין הנמנע שנוכל לכתוב תיאוריה חילופית ללא שימוש בישות שנקראת אלקטרון ושתניב תוצאות באותה רמה של הצלחה. לדיון נוסף, ראו רשימה קודמת.