ארכיון
סיפור שמתחיל, במחילה מכבודכם, ברקטום של בונה וגם נגמר שם
במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות (03.12.21) הופיע טור של העיתונאית דנה ספקטור ובו היא סיפרה על סיבוב קניות בסופרמקרט מוזל עם משפיענית רשת חרדית (כך מתוארת במקור), במטרה ללמוד איך להצליח לחסוך באמצעות קנייה נבונה.
הטור נפתח בשאלה הפרובוקטיבית ששואלת המשפיענית את הכותבת: "את יודעת ממה באמת עשויה תמצית וניל של אפייה?". והתשובה? נקרא יחד את המקור כי ספקטור יודעת דבר או שניים על כתיבה:
אז האם באמת יש בעוגתה הבחושה של ספקטור רקטום של בונה, או משהו שהופק מבלוטה בישבנו של בונה? התשובה היא לא. ההסבר בהמשך. אבל השאלה שמעניינת אותי יותר היא איך בכלל הגענו לשם. אנסה להסביר ברשימה זאת.
אגב, אם מישהו מהקוראים והקוראות מכיר את הכותבת, הוא מוזמן לשלוח לה צפירת הרגעה. יש מספיק דברים אמיתיים לדאוג בגללם בחיים האלה.
אבל לפני שאגיע לעיקר – הבהרה חשובה. אין לי שום טענה אל דנה ספקטור, או אל המרואיינת בכתבה. מדובר בטור אישי, עם נגיעות הומוריסטיות, שעוסק בלייפסטייל. הוא חינני בדרכו, לחובבי הז'אנר, ומטרתו טובה. אין הוא מתיימר להיות מדעי או חדשותי וודאי שלא עבר בדיקת עובדות (fact checking). ובכלל, האם יש כתבות שעוברות בדיקת עובדות בימינו? אני לא יודע את התשובה, אבל לדעתי לא.
כעת נצלול לתוך הפרטים (חשבתם שנצלול לאחוריו של הבונה, נכון? אתם גסי רוח…)
***
כל מי שקורא פה מידי פעם יודע שיש לי חולשה לבדיקת עובדות (במיוחד מדעיות) ומהניסיון שלי כאשר משהו נשמע לא הגיוני כלל, לרוב הוא כנראה פשוט לא נכון. במיוחד אם הוא הופיע בעיתון. כמו הפעם ההיא שמישהו סיפר לי שקרא בכתבה בעיתון שנאס"א השתמשה בחמאת בוטנים לאיטום חללית (אל תשאלו, טעות בתרגום). לעיתונים יש נטייה לסנסציוני כדי למשוך את תשומת הלב. האינטרנט לא המציא את זה. רקטום של בונה? באמת? שם חשדתי.
אבל לפני שפוסלים על הסף, האם אין סיפורים מוזרים שמתבררים כנכונים? וודאי שיש. בהמשך אפילו אתן כמה דוגמאות. אבל מה שהטריד אותי הוא גם האיגיון שבטיעון. וניל המופק ישירות מצמח הוא אכן יקר ולכן לא תמצאו ממנו בסופרמרקט כמעט בכלל. צריך להפיק תחליף כימי תעשייתי בכמויות אדירות כדי לספק את הדרישה העצומה לחומר. חליבת אחוריו של יצור אקזוטי לא נשמעת לי כמו אפשרות זולה או נוחה יותר להפקת החומר.
האם אין אפילו גרעין של אמת בסיפור? הרי לכולם יש את הרגע שבו הם גילו שהג'לטין התמים שמשמש לכל מיני מתיקה מופק מעורות ועצמות של בעלי חיים (בישראל בעיקר מדגים בגלל בעיית הכשרות).
לא השתכנעתם שיש סיפורים מוזרים שלפעמים הם אמיתיים? אז אני ממליץ לכם לקרוא על סרטני הפרסה, בעלי הדם הכחול. הם נלכדים בהמוניהם ודמם נשאב ב-'מחלבות' ייעודיות כי יש בו חומר יקר מפז שמשמש אותנו לזיהוי של רעלנים בתרופות להזרקה, שתלים וכדומה. ואם לא בא לכם לקרוא אז ניתן להאזין לפרק הזה של הפודקאסט Radiolab על הנושא:
Baby Blue Blood Drive | Radiolab | WNYC Studios
בשלב זה אפתיע אתכם (אולי) ואומר שיש גרעין קטן של אמת בסיפור על הבונה, אבל התשובה היא עדיין – 'לא'. לא תמצאו שאריות בונה בסופר. הסבר בהמשך.
***
הדבר הבא שמשך את תשומת ליבי בקטע הקצר שציטטתי מהכתבה הוא שהמשפיענית והכתבת בדקו באינטרנט ומצאו מאמר ממגזין מכובד שתמך ברעיון הבונה כמקור לארומת וניל. אז פניתי לאינטרנט בעצמי וביצעתי חיפוש פשוט.
הכותרות של שני הקישורים הראשונים שהופיעו בחיפוש נראו כאילו הן מאשרות את הטענה.
כותרת מספר 1: (קישור למאמר)
"Where does vanilla flavouring come from? Beaver castoreum explained – and why it's used in cakes and icing"
הכותרת מייצגת את רוח הדברים ברוב הכתבה, אך שימו לב מה כתוב לקראת הסוף:
Is modern day vanilla made using beaver anal secretions?"
Internet fact checking site Snopes gave the claim that castorum is a commonly used food additive a rating of “mostly false”."
השורה התחתונה היא שיש גרעין של אמת בכך שיש חומר שנקרא " castoreum" שאכן ניתן להפיק מבלוטה בחלקו האחורי של בונה, ויש לו ארומה של וניל, אך מכיוון שהתהליך יקר ולא יעיל, אין בו כמעט שימוש. הסיכוי להיתקל בחומר בסופרמרקט הוא אפס.
כותרת מספר 2: (קישור למאמר מהנשיונל גיאוגרפיק, אני מנחש שזה המגזין המכובד שמוזכר במאמר)
"Beaver Butts Emit Goo Used for Vanilla Flavoring"
ולקראת סוף הכתבה:
" But getting a beaver to produce castoreum for purposes of food processing is tough… Due to such unpleasantness for both parties, castoreum consumption is rather small—only about 292 pounds (132 kilograms) yearly."
ולהוסיף חטא על פשע, אלה הן מילות הסיכום של המאמר:
"Still concerned you’re chowing down on beaver-bum goop? Because of its FDA label, in some cases, manufacturers don’t have to list castoreum on the ingredient list and may instead refer to it as “natural flavoring.” Yum."
שורה תחתונה – אף אחד לא אוכל שום דבר שמופק מבונה, אבל בואו נמכור לכם סיפור יפה ונפחיד אתכם קצת בשביל הקטעים.
רק כדי לסגור את הנקודה בצורה הרמטית אפנה שוב לאתר Snopes לסיכום העניין:
Does Vanilla Flavoring Come from Beaver Anal Secretions? | Snopes.com
ומי שמתעניין בתהליכים הכימיים שבאמת משמשים לייצור תעשייתי של ונילין יכול לקרוא על כך בדף הויקיפדיה הזה:
***
אני מקווה שהצלחתי לשכנע מדוע גולש אקראי באינטרנט, שמחפש ריגושים, יכול להגיע למסקנה שהופיעה בכתבה לגבי מקור תמצית הווניל בסופרמרקט.
למה זה חשוב?
אולי זה לא חשוב. אבל המציאות היא שכשהאדם הממוצע קורא עובדה כזאת בעיתון, פעמים רבות היא נכנסת לו לראש. כאשר הוא ייזכר בה שוב בעתיד, סביר שלא יזכור מה היה המקור. ואז, במקום לתת לה משקל סבירות נמוך, כפי שהיה הגיוני לעשות, אנחנו נוטים לתת לה משקל גבוה. מה שנקרא בעגה Common knowledge.
אז מה נדרש כדי להתגונן מפני עובדות שגויות או מטופשות בעיתונות ו\או באינטרנט לדעתי?
קצת היגיון בסיסי, חוסר אמון מוחלט בכנות של אתרי החדשות והעיתונות ובמחויבות שלהם לבדיקת עובדות, סבלנות לגשת ולבדוק מקורות (לקח לי כ-15 דקות), אוריינות רשת, אוריינות מדעית. לא בדיוק דברים שנולדים איתם, בלשון המעטה.
האם הלימודים בבית הספר (ליבה או לא ליבה) מכינים אותנו להתמודדות כזאת עם מידע?
לדעתי לא.
האם יש מקום לעשות משהו בנידון ברמה של מערכת החינוך?
לא יודע. גדול עלי.
***
כפי שהבטחתי, אסיים את הרשימה במקום שבו התחלתי – אתם יודעים איפה.
ציטוט נוסף מהכתבה ששעשע אותי: "…רק את תמצית הוניל של החילונים עושים מהרקטום של האופוסום, סליחה, הבונה. לנו, הדוסים, נותנים וניל אמיתי, בגלל ענייני הכשרות…". ועל זה כל מה שנותר לי לאמר זה: חחח…נו באמת…
זמן טוב לחשיבה ביקורתית – "The skeptics' guide to the universe", יומן קריאה
הטקסט הזה נכתב ביום של בחירות. הרשתות החברתיות (ולא פעם אתרי וערוצי החדשות) רוחשות תיאוריות קונספירציה. נראה שאין תהום מוסרית שפעילים פוליטיים אחדים לא יהיו מוכנים לצלול אליה כדי לקדם (לדעתם) את ניצחון הצד שלהם.
מכיוון שהתפנה לי מעט זמן עקב השבתון, עלה בדעתי שזאת הזדמנות מצוינת לכתוב על הספר:
"The skeptics' guide to the universe – how to know what's really real in a world increasingly full of fake"
מאת סטיבן נובלה וחברים מהפודקאסט בעל אותו השם.
צילום של העותק שלי של הספר. כרגיל, יכולות הצילום שלי מחרידות.
***
לפני שנים מספר, כשהייתי מכור כבד לטלוויזיה, צפיתי בסרט דוקומנטרי בערוץ 8 דאז. הנושא היה מתקפת הטרור על מגדלי התאומים בארה"ב ואינני זוכר את שמו. הסרט העלה רצף של טענות וצירופי מקרים ושאל שאלות פתוחות בנושא. לדוגמה, איך יכול להיות שהבניין קרס בצורה כזאת וכזאת אם המומחה הזה והזה לבניינים אומר שזה לא הדרך הנכונה. או איך יכול להיות שהיו שיחות טלפון מאחת הטיסות למרות שגורם ממשלתי אמר כך וכך. או איך יכול להיות שבסרטון רואים את הדגל האמריקאי מתנפנף ברוח למרות שעל פני הירח אין אוויר. כהנה וכהנה. המסר של הסרט היה ברור. יש רק הסבר אחד אפשרי לכל האנומליות האלה: "It was an inside job". הפרזנטציה היתה מושלמת ובסיומו של הסרט חשבתי שגם אם רק חצי ממה שהוצג נכון, וגם אם המסקנה הסופית קצת מוגזמת, יש כאן לא מעט דברים שקשה להסביר.
לקח לי זמן להבין שנפלתי בצורה תמימה לתוך חור שחור של תיאורית קונספירציה שההיתכנות שלה היא לא אפסית, אלא פחות מאפסית. מזל שלא מכרו לי על הדרך יחידת נופש.
אבל הרי אנחנו יודעים שקנוניות אמיתיות אכן מתרחשות, אז מה הופך תיאוריות קונספירציה (סרק סרק) למה שהן ובמה הן שונות מסתם קנוניות (התרגיל המסריח)?
הספר נותן בהן את הסממנים הבאים:
- קנונית העל – כדי שתיאורית הקונספירציה תהיה נכונה היא צריכה לכלול שיתוף פעולה והשתקה של כמות עצומה של אנשים וארגונים, לפעמים אפילו מדינות. פעמים רבות הגורמים השונים הם בעלי אינטרסים סותרים. כולם שותפים. רק צבא האור רואה את האמת וחושף אותה.
- חשיבה קונספירטיבית – מדובר במערכת אמונה סגורה, המבודדת מכל ביקורת חיצונית ואינה מצריכה עקביות פנימית. כל ראיה כנגד הקונספירציה היא חלק מהקונספירציה וכל מי שמבקר אותה הוא חלק מהמנגנון. כל התרחשות שאינה מתאימה לנראטיב נובעת מפעולה שנקט הצד השני כדי להסתיר ולהטעות. כל מה שנראה מוזר ולא מוסבר הוא ראיה חותכת לקונספירציה.
- הקונספירציה פשוט גדולה מכדי לא להיכשל.
- האמת היא שבכולנו יש את הנטייה להימשך לתיאוריות כאלה, מי יותר ומי פחות. אין חלוקה לימין ולשמאל פוליטי, יש מספיק לכולם, אם כי אדם בעל דעות פוליטיות מסוימות יותר פגיע לתיאוריות מהצד הפוליטי שרלוונטי עבורו.
- הצורך להרגיש שייך למשהו גדול. לראות את האור במקום שכולם עיוורים. הצורך בשליטה ובסדר, במיוחד לאור אירועים גדולים שאין לנו שליטה עליהם, שהם שנויים במחלוקת והמידע עליהם לוקה בחסר. הנטייה של כולנו לראות תבניות, דבר שהוא הכרחי לחיים אך לפעמים עובד שעות נוספות היכן שלא צריך. חיפוש אובססיבי אחר אנומליות וצורך לתת להן משמעות מיוחדת למרות שכל רגע של חיים מלא באנומליות שקורות מתחת לסף העניין, התודעה או הרגישות שלנו.
***
סטיבן נובלה הוא נוירולוג באוניברסיטת ייל. ביחד עם שני אחיו ועוד מספר חברים הוא מפיק את הפודקאסט בעל אותו השם כמו הספר כבר 14 שנים. הפודקאסט עוסק בשיח על חדשות מדע, בקידום חשיבה ביקורתית וקצת בגיקדום באופן כללי (האחרון יותר אווירה מתוכן).
מה שאני אוהב אצל סטיבן נובלה הוא היכולת שלו לגשת לנושא מסובך, שהוא לא המומחיות המקצועית שלו, לקרוא עליו לעומק, לפרק אותו לחלקים ואז להנגיש אותו בשפה ובצורה כך שכל אחד יכול להבין. בד"כ הוא גם דואג להדגים בצורה מלמדת כיצד הליך המחשבה שלו עובד. לא חייבים להסכים עם כל דעה שלו כדי להעריך את היכולת האנליטית שלו. הדבר הנוסף אצלו שאי אפשר שלא לקנא בו הוא היכולת שלו לנצל את הזמן בצורה מעוררת השתאות. עבודה יומית מאתגרת, פודקאסט שבועי באיכות הפקה גבוהה, שני בלוגים ברמה גבוהה, משפחה וילדים, סיבובי הרצאות רבים במהלך השנה, פודקאסט נוסף בענייני מדע בדיוני ועוד. מתיש רק לחשוב על זה.
מטרת הספר, לפי המחבר, היא לייצר חיבור שמכיל את כל המידע שצריך אדם שמתעניין בנושא חשיבה ביקורתית, בצורה מרוכזת במקום אחד ובצורה נוחה לקריאה. לדעתי הוא עומד במשימה.
תתי הנושאים בהם עוסק הספר הם: חלק ראשון (העיקרי) – מהי חשיבה ביקורתית מדעית (Scientific skepticism), כשלים בחושים שלנו, כשלים קוגניטיביים (בצורת המחשבה), מהו פסאודו-מדע, קצת על פילוסופיה של המדע ומקרים מלמדים מהעבר. לטעמי זה החלק היותר מעניין של הספר. מידע שגם משלים פערים של ידע וגם יכול לשמש בעתיד כמראה מקום. החלקים האחרים של הספר קצרים יותר ועוסקים בסיפורים אישיים של שאר מנחי התוכנית (לטעמי חלק חלש), בקשר למדיה וחדשות (מעניין ורלוונטי), במקרים בהם חוסר בחשיבה ביקורתית הוביל לתוצאות מחרידות ומוות (לא לטעמי, אבל ניחא) וסוג של אפילוג קצר על איך כל אחד יכול ליישם בחיי היום-יום את מה שקרא בספר (אל דאגה, לא קשור לסוגת העזרה העצמית).
לא מדובר בספר קריאה. אין בו עלילה ואין בו מתח, והוא לא דומה כלל לספרים של סימון סינג, למשל. מדובר באסופה של מידע, מסודרת ומסווגת היטב שנוח ללמוד ממנה ולחזור אליה בעתיד כמראה מקום. עם זאת, הספר כתוב בשפה קלילה, ערבוביה של גבוה ונמוך, שמוכרת לכל מי שמאזין לפודקאסט.
ונקודה אחרונה, קחו בחשבון שיש לא מעט בדיחות ורפרנסים שמכוונים לגיקים (מדע בדיוני וכדומה). אבל אם לא הבנתם את זה כבר משם הספר, אז זה עליכם. גם אם לא תמיד יש לי סבלנות לזה, זה תמיד נעשה בחן והשורה התחתונה שלי היא שהיתרונות עולים בהרבה על החסרונות בספר. כשער לעולם של חשיבה ביקורתית, זה אחד הספרים הטובים ביותר שיש, לדעתי.
סכנה מסיכון מסוכן – ריסק אל מול הזרד
האם כריש מסוכן?
לפי ויקיפדיה ישנם ארבעה סוגי כרישים גדולים שעלולים לתקוף בני אדם, גם ללא התגרות, ושהתקיפה עלולה להסתיים במוות. לגבי מנגנון התקיפה, טוב, כולנו ראינו את הסרט "מלתעות". לא נעים.
ומה לגבי כריש באקווריום בפארק מים, האם הוא מסוכן? נראה שלא, אחרת לא היו מאשרים את פתיחת הפארק.
עמלץ לבן שצולם במימי מקסיקו. המקור לתמונה: ויקיפדיה, לשם הועלתה על ידי המשתמש Pterantula (Terry Goss).
האם אקונומיקה מסוכנת? אם אני משתמש בה לפי ההוראות, ולדבר שלשמו היא שווקה, אז כנראה שלא. אם אני שותה אותה, כנראה שכן.
האם מים מסוכנים? קשה לענות על זה. מים בברז, כנראה שלא. מים בריאות, כנראה שכן.
ניתן להבחין שהמילה "מסוכן" בהקשרים אלה היא בעייתית מכיוון שהיא מערבבת שתי שאלות שונות. השאלה הראשונה היא: "האם גורם A יכול לגרום נזק?", והשאלה השנייה היא: "מה הסיכוי שייגרם נזק מגורם A תחת תנאים B?"
בואו וננסה את זה על הכריש:
"האם כרישים יכולים לגרום לנזק גופני לבני אדם ואפילו למוות?" (כן)
"מה הסיכוי להיפגע גופנית על ידי כריש במהלך ביקור בפארק מים?" (נמוך)
הערת שוליים: לפי ויקיפדיה מספר חד-ספרתי של אנשים בשנה מתים מתקיפות כרישים ללא התגרות. לא קרוב אפילו להיפופוטם, למשל. מעניין מדוע אין סרט אימה על היפופוטם זועם.
שימו לב שאפילו התשובות לשאלות הן מסוג שונה.
באנגלית ישנן שתי מילים שונות שעוזרות להפריד בין שני המקרים: "Risk" ו-"Hazard".
Hazard – אתרגם כ-'גורם סיכון' – קשור לשאלה הראשונה, האם יכול לגרום נזק.
Risk – אתרגם כ-'סיכון' – קשור לשאלה השנייה, מה הסיכוי שיגרום נזק.
אני לא מתחייב על התרגומים האלה, מה גם שהם מבלבלים. עברית קשה שפה. ולכן לשם נוחות, אכתוב פשוט: 'ריסק' ו-'הזרד'. אם היבריש, אז עד הסוף.
כעת נגדיר מחדש:
'הזרד' הוא משהו שיש לו את הפוטנציאל לגרום נזק. 'ריסק' הוא הסיכוי שהזרד מסוים במצב מסוים יגרום נזק.
***
אז מדוע אני מטריח אתכם בעניין הזה? איך זה קשור למדע?
ובכן,
הבלבול בין ריסק להזרד נפוץ מאוד בדיווח על מדע, ובשיח המדעי על גורמי סיכון. הציבור מבולבל, העיתונאים המדווחים מבולבלים, ופעמים רבות, לצערי, גם החוקרים עצמם מבולבלים ומבלבלים. בעיקר את המוח.
דוגמה היפותטית:
נניח שביצעתי ניסוי במעבדה שבו הזנתי 100 חולדות בחומר כלשהו, A, בכמות גדולה, לאורך זמן. במקביל ישנן 100 חולדות ביקורת שתזונתם לא השתנתה. נניח שלאחר כחודש נבדקו כל החולדות עבור מחלה מסוימת, B. בקבוצה הראשונה פיתחו 10 חולדות את המחלה, ובקבוצת הביקורת רק 5. אני מפרסם מאמר מדעי שבו אני מדווח על התוצאות. עד כאן הכל בסדר.
מה שמגיע לציבור, בכותרות זועקות באדום, הוא: "חומר A גורם למחלה B ולכן יש להימנע ממנו בכל מחיר". לאחר מאבק ציבורי והפגנות, החברות המייצרות מוצרים מסוימים מפתחות מוצרים חדשים שאינם מכיל את חומר A. על העטיפות החדשות מתנוססות תוויות צבעוניות: "אינו מכיל A!".
כעת בואו ונחשוב לרגע. נניח שאנחנו מקבלים שצריכה מוגברת מאוד של חומר A עלולה לגרום לעלייה בתחלואה במחלה B בחולדות (וגם את זה יש לאשש בניסויים חוזרים). מה זה אומר לגבי צריכה מזערית בבני אדם? בפועל, בד"כ כלום.
אבל האם חומר A מסוכן לבריאות? אין לי מושג, יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. זאת דוגמה היפותטית. היא מדגימה בעיקר את הבלבול בין הזרד לריסק.
חשוב להבין שהניסוי הדמיוני שאותו תיארתי עוסק בהזרד. תוצאות הניסוי מצביעות על כך שככל הנראה יש ביכולתו של חומר A לגרום נזק. לעומת זאת, ניסוי הבודק ריסק לבני אדם יראה שונה לגמרי. הוא צריך לעסוק בבני אדם, הוא צריך לבדוק את המינונים הרלוונטיים של החומר עבור שימוש של בני אדם, הוא צריך להכיל ביקורות שונות ומשונות ועוד כהנה וכהנה.
המצב כרגע הוא שבקריאת כתבה בעיתון לא ניתן, ברוב המקרים, להבין האם מדובר בריסק או בהזרד מבלי לחפש את מקור המידע הראשוני (מאמר מדעי, הודעה מקורית לציבור). אפילו פרסומים של ארגון הבריאות העולמי זורעים לא פעם בציבור, לדעתי, בעיקר בלבול, ולי לא ברור מתי צריך לקחת את האזהרות ברצינות ומתי עם מלחייה שלמה. מתי עקרון הזהירות המונעת מצדיק מעבר מהזרד ישירות לריסק?
ומי אשם בכל זה? ומה ניתן לעשות? חחח, העולם מקום מורכב, קטונתי. אבל אם יצאתם מהקריאה עם תובנה על ההבדל בין ריסק להזרד, מה טוב.
***
הערת שוליים: נושא הרשימה הוא להאיר את ההבדל בין ריסק להזרד. אין בכוונתי לעסוק בסכנות בשימוש בחומר או בקרינה כאלה או אחרים.
כאשר המדע משתגע דרוש חיתוך – הלובוטומיה כמקרה בוחן
בשנת 1949 זכה אנטוניו אֶגַשׁ מוּנִישׁ, נוירולוג פורטוגזי, בפרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה על "גילוי הערך הטיפולי של לוקוטומיה בפסיכוזות מסוימות" (תרגום חופשי שלי). הוא היה לפורטוגזי הראשון לזכות בפרס נובל הוא היה הפורטוגזי הראשון שזכה בפרס נובל (ראו תגובה), וגיבור בארצו.
על מה בעצם זכה מוניש בפרס? מהי לוקוטומיה ולמה יש לה ערך בטיפול פסיכיאטרי?
תמונה 1: אנטוניו אֶגַשׁ מוּנִישׁ, זוכה פרס נובל לרפואה לשנת 1949. המקור לתמונה: אתר פרס נובל, דרך ויקיפדיה.
בירור מהיר ברשת יגלה שמדובר בטיפול שנודע כיום בשם לובוטומיה או Lobotomy בלעז.
רגע מה?!
Lobotomy זה לא משהו מסרטי אימה? הדבר הזה שהופך את המטופל לזומבי, סטייל קן הקוקיה? האם באמת יכול להיות שמישהו קיבל פרס נובל לרפואה על מעשה שנחשב כיום לא אנושי?
התשובה היא כן וכן.
איך זה יכול להיות? אז בואו ושמעו סיפור.
***
בתחילתה המאה ה-20 החברה המודרנית היתה צריכה להתמודד עם מספר גדול מאוד של אנשים שהוגדרו כחולי נפש ולא בדיוק ידעה מה לעשות איתם. אלה אנשים שהחברה רואה אותם כחולים אבל עבור רובם לא ברור מה לא בסדר איתם מבחינה ביולוגית. חולה נפש יכול להיות אדם הסובל מדיכאון, אדם החושב שהוא ישו שקם לתחיה, אדם הסובל מסכיזופרניה, או אישה הסובלת מהתקפות היסטריה (הבחירה באישה לא מקרית). באותה תקופה גם לא היה קריטריון ברור לאבחון של מחלות נפש ולא היה להם מרפא.
כשאין מרפא מנסים דברים קיצוניים. ובאמת, מה לא ניסו על חולי נפש. Insulin shock therapy (הזרקת כמויות גדולות של אינסולין כדי להביא את המטופל למצב תרדמת) ו- Electroconvulsive therapy (טיפול בחשמל, ECT) הן שתי דוגמאות. אגב, מכל הטיפולים האיומים שנוסו, היחיד ששרד הוא ה-ECT. יש רופאים וחולים שמשוכנעים שזה עוזר במצבים של דיכאון ויש שחושבים שלא. למרות עשרות שנים של שימוש ומחקר בשיטה אין תיאוריה סדורה שתסביר את התהליך. לפחות לא אחת משכנעת.
ובכלל, פסיכיאטריה היתה מדע בחיתולים. הקישור בין מחלות נפש לביולוגיה של גוף האדם היה משהו שהחל להיתפס ככיוון מחשבה לגיטימי רק באותה תקופה.
בתוך העולם הזה פעל הנוירולוג מוניש ומטרתו היתה להיטיב עם אותם חולים חסרי מרפא.
***
מוניש היה אדם מוכשר ללא עוררין. בשנות ה-20 הוא פיתח באוניברסיטה של ליסבון את האנגיוגרפיה המוחית (Cerebral angiography) שהיא שיטה לדימות של זרימת הדם במוח ובה נעשה שימוש גם היום (בגרסאות מעודכנות כמובן). הוא גם ניהל קריירה פוליטית מוצלחת והיה שר החוץ של פורטוגל. ב-1935 השתתף מוניש בכנס ושם שמע על קופים ובני אדם עם נזק לאונה המצחית במוח שגרם לשינוי קיצוני בהתנהגותם (להרחבה בנושא קראו לדוגמה את המקרה המפורסם של פיניאס גייג' כאן או כאן). מוניש החל לחשוב על טיפול למחלות נפש ובעיקר להתנהגות כפייתית. הפתרון שהגה היה לוקוטומיה.
איור 2: אנימציה מסתובבת של מוח האדם המראה את האונה המצחית השמאלית באדום. המקור לאנימציה: ויקיפדיה, כאשר המידע שם לקוח מ-Life Science Databases(LSDB), ברישיון CC-BY-SA-2.1-jp.
מוניש האמין בקשר הישיר בין הנפש למוח ולכן הניח שהשורש להתנהגות הכפייתית טמון שם. הוא שיער שההתנהגות הלא רצויה קשורה לתקלה במעגלי הנוירונים שגורמת לזרימה חשמלית במעגלים קבועים ומזיקים. לכן סבר שאם יחתוך חלק 'מהחוטים', המחשבות החוזרות והתקועות ישתחררו.
התהליך שהגה מוניש התבצע על ידי קידוח חורים בגולגולת, החדרה של כלי לחיתוך וניתוק החיבורים בין האונה המצחית לשאר המוח. התיאוריה באותן שנים היתה שהאונה המצחית אחראית לפעולות הקוגניטיביות המורכבות ולכן שם שוכנת מחלת הנפש. אם כך, ניתוק האונה משאר המוח ירפא את החולה או לכל הפחות יקל על התסמינים של השיגעון.
הטיפול הזה היה מהפכני ושנוי במחלוקת מכיוון שעד לאותו הזמן ניתוחים במוח נועדו להסרת חלקים חולים מהמוח כמו במקרים של סרטן. מוניש חתך לתוך חלקים בריאים של המוח כדי לרפא את הנפש, והיה החלוץ בתחום שנקרא Psychosurgery.
לקראת סוף 1935 ביצע צוותו של מוניש את התהליך על מספר חולים. הוא דיווח ששליש מהחולים חוו שיפור משמעותי, שליש חוו שיפור קל ושליש נשארו בערך באותו מצב. התוצאות האלה היו טובות בהרבה מהתוצאות של כל טיפול אחר שהיה נהוג באותה תקופה. בתחילת 1936 פרסם מוניש את תוצאותיו, שזכו לכתף קרה מרוב קהילת הרופאים.
אז מדוע הוא קיבל פרס נובל 13 שנים מאוחר יותר?
***
בארה"ב ובאירופה היו רופאים שכן השתכנעו בפוטנציאל הטמון בעבודתו של מוניש ובדיעבד, הם אלה שדחפו חזק את השימוש בה.
דוגמה לאחד הרופאים האלה היה וולטר פרימן (Freeman), רופא ניורולוג אמריקאי, שבמקרה נפגש עם מוניש בכנס ב-1935. פרימן פיתח שיטה מעט שונה וקרא לה לובוטומיה (מיוונית: לוב=מוח, טומ=חיתוך). בהמשך הוא גם פיתח טכניקה לבצע לובוטומיה דרך חורי העיניים בגולגולת, ללא צורך לקדוח חורים בגולגולת וללא צורך בחדר ניתוח, דבר שהפך את התהליך לפשוט לביצוע. פרימן היה אדם כריזמטי מאוד ואחד שהבין כוחה של התקשורת. הוא יצר סרטים שמהללים את השיטה והזמין אנשי עיתונות לחזות בהדגמות ותצוגות שהוא ערך בכנסים.
תמונה 3: וולטר פרימן ושותפו ג'יימס וואט בתמונה מעיתון משנת 1941. הכיתוב המקורי מתחת לתמונה בעיתון:" Dr. Walter Freeman, left, and Dr. James W. Watts study an X ray before a psychosurgical operation. Psychosurgery is cutting into the brain to form new patterns and rid a patient of delusions, obsessions, nervous tensions and the like.". המקור לתמונה: Photography Harris A Ewing, Saturday Evening Post, 24 May 1941, pages 18-19, דרך ויקיפדיה.
שנות ה-40 היו השנים בהן הלובוטומיה פרחה, ונראתה כמו המזור לכל בעיה נפשית, קטנה כגדולה. השיטה אמנם התחילה כפתרון לאלה ששום דבר אחר לא עבד עבורם אבל התגלגלה להיות הפתרון הראשון שנוסה כמעט לכל בעיה בתחום הנפש. בתקופה של כ-15 שנים בוצעו בארה"ב כ-40,000 ניתוחים, 17,000 בבריטניה ועוד הרבה במדינות אחרות באירופה.
ב-1949, בשיא הפופולריות של הלובוטומיה זכה מוניש בפרס הנובל לרפואה.
***
מה שמוניש, פרימן ושאר המטפלים לא עשו הוא לעצור לרגע כדי לבצע בדיקה מסודרת של יעילות הטיפול. כלומר הגדרת פרמטרים לבדיקה, ביצוע ביקורות ומעקב אצל המטופלים לאורך חודשים ושנים ועריכת מבחנים קליניים. התוצאות של לובוטומיה היו שנויות במחלוקת. כשליש מהמטופלים חוו שיפור כלשהו בהתנהגות הבעייתית. שליש נותרו במצב רע יותר משהיו בהתחלה, והיו כאלה שספגו נזק מוחי ונותרו חסרי אונים. אחד מכל עשרים מטופלים מת בעקבות הניתוח.
***
בשנות ה-50 ירדה הפופולריות של הלובוטומיה ועד סוף שנות ה-50 הן כמעט ונעלמו. הסיבות הן כנראה שילוב בין התוצאות הלא טובות של הטיפול לבין ההופעה של תרופות אנטי-פסיכוטיות.
לובוטומיה היתה שיטה רפואית שפותחה על ידי אנשי מדע מבריקים אבל לא היתה מדעית. התיאוריה שעמדה מאחוריה לא היתה מבוססת דיה והיא לא נבדקה קלינית בצורה נאותה. בסטנדרטים של היום היא לא היתה מאושרת לשימוש. דוגמה קלאסית למדע רע (bad science).
טלנובלה חייתית
שתי הודעות קצרות לגבי הרשימה לפני שמתחילים:
1) הרשימה פורסמה במקור בבלוג המומלץ 'חשיבה חדה'. אני מפרסם אותה כאן לאחר עריכה קלה. אתם מוזמנים לקרא שם את הדיון שהתפתח.
2) שימו לב שהרשימה הפעם היא סוג של טור דעה מעט פרובוקטיבי, אבל עם השלכות על איך עושים מדע. אם דעתכם\ן אינה כדעתי ספרו לי על כך בתגובות.
***
אני לא מחבב ג'וקים. לא היסטרי, אבל מעדיף לשמור מרחק. אם אני רואה אחד ברחוב זה בסדר, אני זז הצידה ונותן לו מרחב. אבל במקרה ההפוך שאחד מתארח בביתי זה יגמר רע. כאשר אני מבחין בפולש רגשות שונים עולים בי ומקפיצים אותי מיד לפעולה. כשהתיקן מבחין בי עם הכפכף בידי גם הוא נדרך ומתחיל לברוח בפחד.
רגע, האומנם?
האם מקק באמת יכול להרגיש פחד?
לפני כשבוע פורסמה כתבה במוסף כלכליסט בנושא רגשות וחוש צדק בבעלי-חיים (בכתבה דובר בעיקר על יונקים). כמה ציטוטים נבחרים:
תמונה 1: צילום מסך מאתר כלכליסט של כותרת המאמר.
"…זה אומר שאנחנו צריכים לנער את התפיסות הישנות שלנו, שלפיהן אנחנו החיה היחידה שמסתובבת עם רגשות של הגינות, הזדהות ואחווה. כל ההתנהגויות האלה נמצאות בטבע, והתגלו עד היום לא רק אצל קופים אלא גם בעכברים, פילים וציפורים, והן דומות שם לאיך שהן נראות אצלנו. בעבר פשוט לא חיפשנו אותן".
"…כשאתה חוזר הביתה ומוצא את כל הסדינים אכולים ואת הכלב שלך מבויש בפינה, אתה חוזה בהתנהגות שהיא לא ייחודית לחיית מחמד מבויתת אלא קיימת גם בלהקות זאבים…אני לא מוצא הסבר מתקבל על הדעת יותר מלומר שהזאב מבחין בין טוב ורע, יודע שהוא ביצע עבירה, ומשדר את זה לשאר חברי הלהקה. בקרב בני אדם הדפוס הזה מכונה אשמה."
לדעתי המאמר כתוב בצורה מגמתית ומניפולטיבית, לוקה בהסקה שגויה מהפרט אל הכלל ומכיל לא מעט 'מדע רע'. בד"כ איני נוטה לעסוק בביקורת עיתונות אבל הפעם אחרוג ממנהגי כדי לנסות ולהסביר מה לדעתי היא הבעיה.
טלנובלה זואולוגית
המאמר מתחיל בסיפור על היפופוטם שמנסה להציל, ללא הצלחה, אנטילופה מתנין. מסקנה: היפופוטמים הם אציליים ויש להם רגשות. האם העובדה שיש עוד אין-ספור סוסי-יאור שלא ניסו להציל אנטילופות אומרת שהם בעצם מנוולים חסרי רגשות?
מסופר על ברווז שמתאבל על מות חברו ומשנה דפוסי התנהגות ועל קוף שמתעצבן כאשר קוף אחר מקבל אוכל טעים ממנו, ועוד ועוד.
תמונה 2: בהמות בתנוחה אצילית. המקור לתמונה: ויקיפדיה, לשם הועלתה על ידי המשתמש Paul Maritz.
הדוגמאות בהחלט אפקטיביות ומרגשות, אך מה הן בעצם אומרות מבחינה מדעית? ידוע שחתולים ואריות זכרים נוהגים להרוג גורים שאינם שלהם. יש בזה הגיון אבולוציוני. האם זה אומר שחתולים ואריות הם מרושעים? מובן שלא, למילה 'רשע' אין משמעות עבור בעלי-החיים. אין הגיון בלנסות להבין התנהגות בעלי-חיים דרך משקפיים של מוסר אנושי.
תראו, אני לא חולק על התצפיות והניסויים המתוארים במאמר, אבל בשלב המסקנות ישנם מקרים ברורים של האנשה, פירוש התנהגות בעלי-חיים לפי סרגל התנהגות והבנה אנושי. אחד הדברים החשובים שצריך ללמוד מדען המבצע ניסויים הוא לדעת להבדיל בין מדידה לאנליזה ובין תצפית לפרשנות. אף אחד לא יודע מה 'מרגיש' ברווז. בשביל זה צריך להיות ברווז. כמו כן, יש לשים לב שניסויי הקופים וניסויים אחרים מהווים עדות להתנהגות חברתית שהתפתחה בעולם החי. אך אם התנהגות בעל אופי חברתי היא סממן של רגשות או חוש צדק אז אני כבר לא יכול לחכות לדרמה יומית בכיכובם של חיידקים.
ואי אפשר ללא הכלבים המבוישים. בעלי כלבים רבים מעידים שכאשר ידידם השעיר עושה משהו אסור הוא חש בושה, ומתנהג כאשם. בניסויי שביצעה החוקרת האמריקאית אלכסנדרה הורוביץ נתבקשו בעלי כלבים להורות להם להימנע מביצוע פעולה כלשהי. לאחר מכן גילו החוקרים לבעלים האם הכלבים עמדו במשימה. אם נכשלו הכלבים, נתבקשו הבעלים לנזוף בהם. מה שבעלי הכלבים לא ידעו הוא שלא תמיד אמרו להם החוקרים את האמת וכך קרה שגם כלבים צדיקים ננזפו וגם כלבים סוררים לא ננזפו.
תוצאות הניסוי הראו שהכלבים שננזפו אובחנו כמבוישים ללא קשר להיותם צדיקים או סוררים. כלומר הכלבים הגיבו לבעלים הנוזף, ללמדנו שעדות בני אדם לגבי רגשות של חיות היא לרוב עניין מוטל בספק. ניתן לקרא על כך בהרחבה במאמר מ-Scientific American, כולל הקישור למאמר המדעי (ששם יש ניסויים נוספים שחלקם אולי תומך בכלבים מבוישים).
תמונה 3: "אני מבויש? הצחקתם אותי!". המקור לתמונה: ויקיפדיה, לשם הועלתה על ידי המשתמש Abuk SABUK.
אבל בואו ניקח את זה צעד אחד קדימה.
אני מרגיש משמע אני קיים
מהו בכלל רגש? האם מדובר בפעילות מוחית, בהפרשת חומרים כימיים או אולי בדברים נוספים? אם תשאלו אותי, בסופו של דבר הכול מוביל למוקש הגדול מכולם: התודעה. מה המשמעות של 'לפחד' ללא תודעה, ללא הנראטיב שאנחנו טווים כל הזמן במחשבותינו? האם יש משמעות לחוש צדק ללא יכולת לחשיבה מופשטת ולנטייה לספר סיפורים?
הבעיה היא שלמושג 'תודעה' אין הגדרה מדעית ולכן הוא לא כל כך מועיל למחקר מדעי. אנחנו פשוט לא יודעים מה זה. ואם כך, שום ניסויי לעולם לא יוכל ללמד אותנו האם לבעל-חיים כלשהו יש רגשות, חוש צדק או תודעה. אלה מושגים שאנחנו מגדירים באופן חווייתי ואין ביכולתנו לחוות איך זה להיות ברווז, וכמה זה דומה ללהיות אדם.
אז מה השורה התחתונה?
כאשר חוקרים התנהגות בעלי חיים יש להיזהר ממתן פרשנות של דפוסי התנהגות לפי סרגל אנושי. הבעיה חמורה כפליים מכיוון שכלל אין אנחנו יודעים להגדיר מהם רגש או תודעה. מכאן ששום ניסוי אינו יכול לשמש כהוכחה להימצאותם בבעלי חיים. עולם החוויות של החיות אינו נגיש לנו.
"אז האם אתה טוען שלבעלי חיים אין רגשות?" לא, אני טוען שהשאלה אינה מוגדרת היטב ולכן שום ניסויי מדעי לא יוכל לתת עליה תשובה.
ומשפט דיסקליימר חשוב: שום דבר שכתבתי, כמובן, אינו מצדיק פגיעה מיותרת בבעלי-חיים. זה ברור, נכון?!
חמור קופץ בראש, או איך זה שאני עדיין משלם חשבון חשמל?
על עלייתו ונפילתו של ההיתוך הקר
ב-28 ביוני 1981, ערב הבחירות לכנסת העשירית, התראיין יעקב מרידור (מי שעתיד להיות שר הכלכלה בממשלת מנחם בגין שתקום) לרדיו והכריז כי הוא עובד עם מדען שהמציא מכונה לייצור אנרגיה ביכולת תפוקה אדירה ויעילות גבוהה ממה שהיה ידוע עד אז. הוא הסביר למראיינת: "זה כאילו לקחת נורה רגילה של בית ואת מאירה במנורה הזאת עיר שלמה כמו רמת גן", או כמו שזה ייחרט בזיכרון הקולקטיבי: נורה שתאיר את כל רמת-גן [1].
ב-23 במרץ 1989 ערכה אוניברסיטת יוטה מסיבת עיתונאים בסולט-לייק סיטי. מטרת ההתכנסות: להכריז בגאון על כך ששני פרופסורים מכובדים לכימיה מהאוניברסיטה, מרטין פליישמן (Fleischmann) וסטנלי פּוֹנס (Pons), גילו מקור אנרגיה בלתי נדלה ושאינו מזהם. הם כינו אותו 'היתוך קר' משום שלטענתם הוא ייצר תהליך של היתוך גרעיני (בדומה למה שמתרחש למשל בשמש) בצורה פשוטה במעבדה.
אז איך יכול להיות שבסוף שנת 2011 אני עדיין משלם הון תועפות לחברת חשמל על ייצור והובלת חשמל לביתי? על כך ברשימה הבאה.
תחנת הכוח רדינג מכיוון דרום-מערב. המקור: וויקיפדיה.
למעשה הסיפור פרץ בעיתונות כבר בבוקר אותו יום, שעות לפני מסיבת העיתונאים, בכתבה בוול-סטריט ג'ורנל. במשך השבועות הבאים ימשיך העיתון לפרסם כתבות אופטימיות בנושא, כאשר שני הצדדים מרוויחים: האוניברסיטה משתמשת בעיתון למכור את רעיון ההיתוך הקר והעיתון משתמש בהיתוך הקר למכור עיתונים.
הידיעה הכתה גלים בקהילה המדעית. רבים ניסו לחשב ולבדוק האם מה שטענו פליישמן ופונס אפשרי. הבעיה הייתה שמעט מאוד פרטים טכניים ניתנו במסיבת העיתונאים וכל ניסיון לדלות מידע נוסף נתקל בחומה בצורה. נורת האזהרה הראשונה נדלקה, היכן ביקורת העמיתים?
אז מה בעצם טענו פליישמן ופונס? נשימה עמוקה … ובואו נתחיל. טענתם הייתה שבמהלך אלקטרוליזה של מים כבדים גרעיני דאוטריום נדחסו בצפיפות כל כך גבוהה על אלקטרודת הפלדיום עד שהם התחברו ושיחררו כמות אנרגיה גדולה. ולמי שהמושגים אינם מוכרים לו, להלן מקרא: אלקטרוליזה היא פירוק כימי של חומר על ידי זרם חשמלי, מים כבדים דומים למים רגילים, אך במקום שני אטומי מימן ישנם שני אטומי דאוטריום ואותו דאוטריום הוא איזוטופ של אטום המימן שגרעינו מכיל פרוטון ונויטרון בניגוד לפרוטון בלבד ולכן הוא כבד יותר.
איור סכמטי של תא אלקטרוליזה. המקור: וויקיפדיה.
גרעיני הדאוטריום הם בעלי מטען חשמלי חיובי ולכן דוחים אחד את השני. אך אם ניתן לקרב אותם מספיק, הכוח הגרעיני החזק נהיה דומיננטי ושני הגרעינים יתאחדו לגרעין הליום (שני פרוטונים ושני נויטרונים). מצב זה אינו יציב ואנרגיה עודפת תפלט על ידי שחרור נויטרונים וקרינת גמא, כאשר מאחור נשאר בין היתר הליום-3 (איזוטופ קל של הליום). תהליך זה אפשרי בטמפרטורות אדירות למשל בשמש (פצצת מימן מישהו?). לכן יצירת התהליך בטמפרטורה נמוכה ובתנאים מבוקרים במעבדה היה כל כך מהפכני וקשה לעיכול.
כך או אחרת, את התוצרים של התהליך (נויטרונים, גמא והליום) ניתן למדוד בכדי להכריע האם התבצע היתוך או שלא. מספר הנויטרונים עליהם דיווחו פליישמן ופונס היה נמוך בהרבה מהמצופה מתהליך היתוך גרעיני. כמו כן, אף קבוצה אחרת לא הצליחה לשחזר את התוצאות שלהם. ביקורת נוקבת נוספת שהועלתה הייתה שניסויי ביקורת פשוטים להפליא לא בוצעו. למשל ביצוע הניסוי עם מים רגילים במקום מים כבדים. אם התוצאות נותרות בעינן, יש בעיה בהיפותזה (מכיוון שכעת אין גרעיני דאוטריום). פליישמן ופונס לבסוף שוכנעו לבצע את ניסוי הביקורת אך מעולם לא חשפו את התוצאות.
בינתיים, למרות הספקנות של הקהילה המדעית, גורמים מדיניים בארה"ב הביעו עניין רב בהשקעה כלכלית בטכנולוגיה החדשה והאופוריה הרקיעה שחקים. ב-26 באפריל, כחודש לאחר מסיבת העיתונאים התכנס הקונגרס לדון בסוגית ההיתוך הקר. אוניברסיטת יוטה שכרה את שרותיה של חברת לובינג (Lobbying או שתדלנות בעברית) והכסף לפרויקט נראה מובטח.
ב-1 במאי, בכנס של ה-American Physical Society בבולטימור התקיים מושב מיוחד בנושא היתוך קר. פונס היה אמור להשתתף אך ביטל ברגע האחרון. במהלך ההרצאות התברר שהקונצנזוס בקהילה המדעית ביחס להיתוך הקר החל להתגבש. תיאורטיקנים הראו שההיתוך הקר מפר מספר לא מבוטל של חוקים פיזיקאליים וכימאים הצליחו להסביר את החום שהופק בניסוי ללא צורך בהיתוך גרעיני. הביקורת הגיע הפעם גם לעיתונים וגם לגורמים בממשל. ההצעה למימון ההיתוך הקר לא בוטלה אך מעולם לא הגיעה להצבעה.
מעשית ההיתוך הקר מת אבל פליישמן ופונס סירבו לוותר. הם עלו על עץ כל כך גבוה שעכשיו אפילו האפשרות של הודאה שאולי מה שהם מצאו לא היה היתוך אבל היה מעניין בפני עצמו כבר לא היה אפשרי עבורם. הם עזבו את אוניברסיטת יוטה והתגלגלו לעוד כמה מקומות אך היתוך קר לא יצא מזה [2].
אז מה היה לנו? שני מדענים פזיזים אשר מיהרו לתקשורת ללא ביקורת עמיתים ולאחר מכן ניסו להסתיר את הפרטים של הניסוי שביצעו; פוליטיקאים פתאים שהיו מוכנים לבזבז את כספי הציבור ועיתונות מגויסת ולא ביקורתית. ובשתי מילים: מדע רע!
אה כן, ומה עלה בגורלה של הנורה שתאיר את כל רמת-גן? ובכן, 'השותף המדעי' של מרידור התגלה כנוכל שהורשע בעברו בפלילים והשר הפך לחוכא ואיטלולא.
לקריאה נוספת בספר: 'Voodoo science – Robert Park'
———————————————————————-
[1] ניתן לקרא על הפרשה בוויקיפדיה או לצפות ביוטיוב בכתבה על הפרשה מארכיון ערוץ 1.
[2] במשך השנים המשיכו מספר מדענים וחברות לעבוד על היתוך קר (לפעמים תחת שמות אחרים). כל כמה שנים מישהו יוצא בהצהרות אבל מקור אנרגיה רציני מעולם לא הוצג. אם אתם מעוניינים, גשו לדיווחים הבאים פה, פה ופה (כולל קשר ישראלי) והחליטו בעצמכם אם אתם חושבים שיש דברים בגו.
עד כדי קבוע 
