ארכיון

Posts Tagged ‘טור דעה’

מדע, מהזה זה? – "What is this thing called science?": יומן קריאה

לפני כ-3 שנים פרסם ריאן ריס (Ryan Reece), פיזיקאי שעובד במאיץ החלקיקים בסרן, שהוא במקרה גם חובב פילוסופיה ואינפוגרפיקה, את האיור הבא בעמוד הטמבלר שלו:


איור 1: היטל של הפילוסופיה של המדע על ציר הריאליזם. המקור לאיור: CC-BY 4.0) 2014-2016 Ryan Reece philosophy-in-figures.tumblr.com).

האיור מציג היטל של הפילוסופיה של המדע על ציר ריאליזם-אנטי-ריאליזם. השמות של העמדות ('האיזמים') העיקריות עם משפט מייצג ושל פילוסופים מפורסמים מהתחום מוצגים וממוקמים על הציר (למיטב הבנתו של המאייר).

ממליץ לכם כשעשוע לקרוא את הכיתוב בתיבות הגדולות ולנסות למקם את עצמכם על הציר.

הידע שלי בנושא זה חובבני, כלומר, ידעני אך לא מקצועי ומלא חיבה לעניין. אם כך, טבעי היה שאנסה למקם את דעותיי על הציר. כאשר ניסיתי לעשות זאת גיליתי משיכה לרעיונות משני הצדדים. מצב זה רמז לי שלמרות שהקדשתי מחשבה לא מעטה לנושא בעבר, יש ככל הנראה דברים שאינם מיושבים עדיין בדעותיי ובהבנתי.

מישהו או משהו היו נחוצים כדי לעשות לי סדר בראש.

תמונה 2: עטיפת העותק שלי של הספר.

הספר "?What is this thing called science" מאת Alan Chalmers, פרופסור לפילוסופיה והיסטוריה של המדע, הוא בדיוק מה שהייתי צריך.

***

האם ניתן לאפיין את השיטה המדעית כך שתתאים לכל הפעילות המדעית מימי גלילאו ועד היום? האם ניתן לפחות לתת בה סימנים? הספר סוקר את ההתפתחויות העיקריות והרעיונות הגדולים בפילוסופיה של המדע. הפרקים מסודרים בצורה כרונולוגית וגם בצורה רעיונית, כך שהם נובעים אחד מהשני. בכך מצביע צ'למרס, לדעתי, על כך שהפילוסופיה של המדע מתקדמת.

הספר מתחיל בהצגת גישות נאיביות לתיאור המדע, ובדיון על תצפיות וניסויים. בהמשך הוא דן בהסקת תיאוריות על ידי שימוש באינדוקציה ומנגד בעקרון ההפרכה של קרל פופר. הפרקים הבאים עוסקים בתיאוריות כמבנים חברתיים לפי קוּן ולקטוֹש, ובאנרכיה של פיירבנד. התוספות העדכניות ביותר הן הסקה בייסינית ו-Experimentalism. שני הפרקים האחרונים בספר עוסקים בדיון מדוע העולם 'מציית' לחוקים ועל הויכוח בין ריאליזם ואנטי-ריאליזם.

אחד הדברים המיוחדים בספר הוא שהגרסה הראשונה שלו נכתבה בשנות ה-70, ובמשך השנים עברה 4 מהדורות שונות. בכל מהדורה הכניס הכותב שינויים מהותיים בספר בעקבות הערות, דיונים וחידושים. התנהלות זאת הביאה לכך שהספר, בגרסתו המעודכנת ביותר, הוא מופת של סדר, בהירות רעיונית ובהירות לשונית. לדעתי, הספר מיועד לכל קורא, ללא צורך בקריאה מוקדמת. אסייג את דברי בכך שחלק לא מועט מהרעיונות היה מוכר לי גם ממקורות מוקדמים.

כל פרק בספר מעלה רעיון חדש שבא לענות על הסתייגויות שעלו בפרק הקודם. עיקרי הרעיון החדש מוסברים בצורה בהירה ובשימוש בדוגמאות. הקורא הטירון מוצא את עצמו פעם אחר פעם משתכנע מהטיעונים ותומך נלהב של הגישה החדשה. כל זאת רק כדי לסיים במפח נפש לאחר שבחלקו השני של הפרק חושף צ'למרס את חולשותיו הרבות של המודל שהוצג.

למעשה התמונה שעולה מהספר היא שכיום אין שיטה אחת שניתן להגדיר כך שתכיל את כל המדע שנעשה מגלילאו ועד היום. מצד שני, ניתן לתת במדע מספיק סימנים כך שיאפשרו להפריד בין פעילויות שהן מדע לפעילויות שאינן מדע. וכן, המדע מתקדם ומקדם אותנו אך כל שיטה מאבחנת זאת בצורה מעט שונה.

שתי הסתייגויות קטנות. אני מצאתי את פתיחת הספר (2-3 פרקים ראשונים) מעט מייגעת ולא מזמינה. אל תתייאשו בקלות, ההמשך מעניין הרבה יותר. כמו כן, לדעתי, החלק שנוסף בסוף המהדורה הרביעית, כלומר ה-postscript, מיותר לגמרי לקורא הלא מקצועי. אפשר בהחלט לוותר אם כבר עייפים.

לסיכום, לדעתי הספר הוא מקור מצוין למי שמתעניין בפילוסופיה של המדע ללא ידע מוקדם וגם למי שיש ידע מוקדם ומעוניין לעשות סדר ברעיונות. הוא כתוב בצורה בהירה ולא כבדה מידי. יש בו איזון טוב: לא ארוך מידי ולא קצר מידי, לא שטחי אבל לא חופר. ומי שמעוניין להעמיק יכול לעקוב אחרי ההפניות הרבות לספרות המקצועית בסוף הספר.

סוף.

***

מכאן חפירות שירדו בעריכה. ראו הוזהרתם!

 

חפירה 1: למה כל זה בכלל חשוב?

במעגלים מדעיים נהוג לצטט את ריצ'רד פיינמן כאומר:

".Philosophy of science is about as useful to scientists as ornithology is to birds"

"הפילוסופיה של המדע שימושית למדענים פחות או יותר כמו שאוֹרְנִיתוֹלוֹגְיָה (חקר העופות) שימושי לציפורים".

מניסיון שלי מדענים נוטים לזלזל בפילוסופיה של המדע, כי היא לא מקדמת אותם במחקר. זאת כמובן טעות קטגורית. מדענים יכולים לעשות מדע מצוין ללא ידע בפילוסופיה. מטרת הפילוסופיה של המדע אינה לקדם את המחקר המדעי, אלא את ההבנה של הפעילות שנקראת מדע. ולמה זה חשוב?

שתי סיבות עיקריות עולות בראשי. אם אנחנו לא יודעים להגדיר מהו מדע אנחנו לא מסוגלים להבדיל בין פעילות מדעית לפעילות מסוג אחר. האם אסטרולוגיה היא מדע? מדוע אתם חושבים כך? האם תורת המיתרים היא מדע? הרי איננו יכולים לבדוק אותה אל מול המציאות. התשובות לשאלות אלה נטועות בפילוסופיה ולא במדע. הדבר הנוסף הוא התפתחות וקידמה. נהוג להגיד שהמדע מקדם אותנו בהבנת העולם. באיזה מובן? המדע עצמו לא יכול להגדיר התקדמות ללא מחשבה פילוסופית על מהותו, ואם אין הוא יכול להגדיר התקדמות מדוע שנעדיף אותו על פני צורות אחרות של רכישת ידע (לדוגמה שימוש בקלפי טארוט, פענוח נבואות עתיקות, העלאת רעיונות תוך ישיבה בכורסא וכהנה וכהנה).

 

חפירה 2: כמה מילים על ריאליזם ואנטי-ריאליזם.

חשוב להבהיר: אין מדובר על ויכוח בשאלה האם העולם כפי שאנחנו רואים אותו קיים באמת או שמדובר בפיקציה (חלום, סימולציית מחשב או המטריקס). שני הצדדים (בגרסתם המתונה והמעניינת יותר) מניחים שיש עולם ממשי ושהמדע חותר להבנת החוקים של עולם זה. סלע המחלוקת הוא 'אונטולוגי', כלומר האם המדע מסוגל לומר משהו בעל משמעות על קיום. לדוגמה, האם המסקנה מהניסוי של ג'.ג'. תומסון היא שיש ישות בעולם שנקראת אלקטרון? יש שיאמרו שכל שהוכחנו הוא את הנכונות של מודל האלקטרון בהפקת תחזיות שמתבררות בניסויים כנכונות, ולא את קיומה של ישות. לפני שאתם מרימים גבה, שימו לב למשל שהתיאוריה האלקטרומגנטית של מקסוול נכתבה על גבי הפיגומים של האֶתֶר. כיום המשוואות נשארו, תוצאות הניסויים נשארו אבל הקיום של האתר כישות בעולם נזרק לפח של ההיסטוריה. ישנן אינספור דוגמאות דומות. לא מין הנמנע שנוכל לכתוב תיאוריה חילופית ללא שימוש בישות שנקראת אלקטרון ושתניב תוצאות באותה רמה של הצלחה. לדיון נוסף, ראו רשימה קודמת.

מודעות פרסומת

להיות מורה טוב יותר ב-9 צעדים פשוטים? – "למה תלמידים לא אוהבים את בית הספר?", יומן קריאה

נניח שאתם עובדים בנגרות מספר שנים, יודעים את המלאכה הבסיסית וברצונכם להשתפר. האם הייתם קוראים ספר על איך להיות נגר טוב יותר? ומה לגבי ספר על איך להיות סוכן מכירות טוב יותר?

ומה לגבי ספר על איך להיות מורה טוב יותר?

הספר "למה תלמידים לא אוהבים את בית הספר?" מאת דניאל וילינגהם, פרופסור לפסיכולוגיה שעוסק ביישומי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית במערכת החינוך, מנסה לעשות בדיוק את זה. הוא תורגם ויצא בידיעות ספרים\ספרי חמד בשיתוף עם קרן טראמפ (לא ההוא, טראמפ אחר…) ומכון ברנקו וייס במטרה לקדם הוראה איכותית.

עטיפת הספר

***

המחבר מציג לקורא 9 נושאים רלוונטיים לחינוך מתחום מחקר הפסיכולוגיה הקוגניטיבית ונותן עצות כיצד ליישם ידע זה להוראה איכותית בכיתה. אסקור בקצרה את הפרקים (משפט אחד או שניים לכל פרק). מי שמפחד מספויילרים, שיעבור הלאה. רק שתדעו, בסוף הספר, …, הוא נגמר!

  1. בני האדם סקרנים, אך אינם אוהבים לחשוב. המשימות בכיתה צריכות לאתגר, אבל לא לייאש.
  2. ידע עובדתי קודם בהכרח לרכישת מיומנות. לדוגמה, אין הבנת הנקרא ללא אוצר מילים, אין חשיבה ביקורתית ללא ידע מוקדם של הקשרים. עדיף ידע שטחי, על ידע חסר. כדאי לעודד רכישת ידע בדרכים משניות (למשל בקריאה) ומגיל צעיר.
  3. תלמידים יזכרו בעיקר דברים שהקדישו להם מחשבה. כדאי לשלב בשיעור סיפורים, קונפליקטים וכדומה.
  4. תלמידים מתקשים בהבנת ידע מופשט. כדאי להציג רעיונות מכיוונים שונים. אין צורך לפתח ציפיות מוגזמות להבנה עמוקה ומיידית של החומר הנלמד. היא תגיע בהמשך (אם תגיע).
  5. אי אפשר לרכוש מיומנויות גבוהות ללא תרגול רב. כדאי לרווח את התרגול. אפשר למשל, להמשיך לתרגל את פרק ג' גם תוך כדי לימוד פרק ד'.
  6. תלמידים הם טירונים ואינם חושבים כמו מומחים. אין צורך לפתח ציפיות מוגזמות. יש לתרגל. זה יגיע בהמשך (אם יגיע).
  7. הדמיון בין הדרכים שבהן תלמידים חושבים ולומדים רב מן ההבדלים ביניהם.
  8. יש הבדלים בין יכולות של תלמידים שונים אך ניתן לשנות זאת וכדאי להשקיע בכך. כדאי לשבח מאמץ ולא יכולת, לשכנע שהמאמץ משתלם, שהכישלון הוא חלק טבעי בלמידה ושהשיפור הוא יעד לטווח ארוך.
  9. גם הוראה צריך לתרגל. כדאי לקבל משוב ממורים אחרים, לצלם שיעורים ולדון בהם, לנהל יומן על המתרחש בכיתה ולהשתתף בקבוצות דיון של מורים.

***

כל פרק בספר בנוי כך שהוא מתחיל מהשאלה שתוביל את הפרק, כולל תשובה מנוסחת כסיסמה ומוקפת במסגרת. לאחר מכן יוצג בהרחבה הידע המחקרי כולל דוגמאות, ולבסוף יסוכם הפרק ויינתנו עצות לגבי יישום התובנות מהמחקר בכיתה. כל פרק נחתם בהמלצות מפורטות לקריאה נוספת. המלצות אלה רלוונטיות בעיקר לחוקרים בתחום, ולכן מיותרות לקורא הממוצע ויכלו להישלח באופן מרוכז לסוף הספר.

הקריאה בספר לא קשה, וכל רעיון מוסבר מספר פעמים, במספר דוגמאות ומסוכם מספר פעמים. בשל כך אני מעניק לכתיבה 10 על בהירות ו-10 על טרחנות. הספר כתוב בצורה מעט יבשה אך לא קשה לצליחה (כמו למשל קריעת ים סוף בקריאת ספרו המפורסם של כהנמן, להבדיל).

הידע על המחקר בפסיכולוגיה קוגנטיבית מעניין, אם כי מאוד שטחי. לדעתי עיקר מטרתו היא לבסס את המומחיות של הכותב ואת תקפות הידע והמסקנות. ללא תיקוף זה היינו נותרים עם ספר קואצ'ינג להוראה טובה. אין צורך בידיעת או הבנת המחקרים לשם יישום המסקנות בכיתה.

יש לי קושי להעריך האם הידע היישומי בספר יחדש למורים שיקראו אותו. הסיבה לכך היא שאני למדתי הוראה 'תוך כדי תנועה', לא בצינורות המקובלים, עם ליווי צמוד של מומחה (כמו שולייה של פעם). אותו מומחה חלק איתי במשך השנים, במהלך שיחות ודיונים, לא מעט תובנות שמופיעות גם בספר זה. היתרון בספר הוא שהידע מרוכז ומאורגן.

בסוף כל פרק ישנן עצות כיצד ניתן ליישם את הידע המחקרי לתועלת הוראה בכיתה אך המורה נשאר עם השאלה כיצד ליישם זאת באופן מעשי בכיתה שלו. לדוגמה, כדאי לעשות שימוש בכיתה בסיפורים וקונפליקטים, אך כיצד לעשות זאת למשל בשיעור על עבודה ואנרגיה? מומלץ לעשות שימוש בדוגמאות שונות לאותו נושא כדי להקל על למידה של רעיונות מופשטים. כיצד, אם כן, ליישם זאת בלימוד השדה החשמלי? כלומר, גם מורה שקרא בעיון את הספר יתקשה, לדעתי, ליישם אותו ללא הדרכה נוספת של בעל ניסיון.

לפני סיום אני רוצה להעיר שלעין שלי הבפנוכו של הספר נראה מכוער (ומיושן ולא מושקע) מבחינה ויזואלית ומעומד בצורה תמוהה שמפריעה לקריאה ולהבנה. האיורים נראים כמו משהו שייצרתי בעצמי בפאואר-פוינט ולא פעם התמונות מיותרות וטיפשיות, כאילו היה זה פוסט בבלוג. כותרת הספר מוגזמת ותוכנו אינו עונה, לדעתי, על השאלה שמוצגת בה. הספר עוסק בהצגת מחקרים רלוונטיים לחינוך מתחום הפסיכולוגיה הקוגנטיבית ובדרכים שניתן ליישם את המסקנות העולות מהמחקרים בכיתת הלימוד. מוטב היה אם שם הספר היה ייצוג טוב יותר של עובדה זאת.

לסיכום, אני חושב שמורה יצא נשכר מקריאת הספר. היא (הקריאה) אינה דורשת מאמץ רב, והוא (הספר) מלא בתובנות מועילות. אין צורך לפתח ציפיות מוגזמות ליישום מיידי בכיתה, אך אם הרעיונות העיקריים ישקעו, ואז יעלו לפני השטח טיפין טיפין במהלך שנות ההתמקצעות, דיינו.

:קטגוריותכללי תגיות: , , ,

קווים לדמותו – פאראדיי, מקסוול והשדה האלקטרומגנטי: יומן קריאה

קראתי ספר ואני רוצה לספר עליו.

הספר 'Faraday, Maxwell, and the electromagnetic field' עוסק בהמצאתו וניסוחו של השדה האלקטרומגנטי. הכותבים Nancy Forbes ו-Basil Mahon טווים את סיפורו של השדה דרך ביוגרפיות מקוצרות של שני אנשי המדע שפיתחו אותו, מייקל פאראדיי וג'יימס קלרק-מקסוול, תוך התמקדות באירועים הרלוונטיים, מכיוון ששניהם תרמו רבות גם בתחומים אחרים.

אבל לפני שאגיע לספר, מהו בכלל שדה אלקטרומגנטי? עסקתי בו בעבר אבל אני רוצה לגשת אליו הפעם מכיוון מעט שונה.

תמונה 1: עטיפת הספר.

***

ידוע שלתכונה שנקראת 'מטען חשמלי' יש שני מופעים שאחד אנחנו מכנים 'מטען חיובי' והשני 'מטען שלילי'. כמו כן ידוע ששני מטענים בעלי תכונה דומה דוחים זה את זה ושני מטענים בעלי תכונה שונה מושכים זה את זה. נשרטט קו ישר בין מיקומם של שני המטענים, ונוכל לומר שהכוח הוא תמיד בכיוון הקו הזה (או משיכה, או דחיה). כעת את אחד המטענים נדביק למקום ואת השני נמקם בכל פעם בנקודה אחרת. בכל נקודה חדשה נשרטט קו חדש למציאת כיוון הכוח. מה שנקבל לאחר מספר מיקומים הוא סדרה של קווים שיוצאים או נכנסים (דחיה או משיכה) למטען המודבק. סיימנו עם המטען הנייד, אפשר להעיף אותו.

הקווים שקיבלנו, שנראים כמו שמש עם קרניים, נקראים קווי השדה, והם אלה שנובעים ממטען מקור (המטען המודבק, ראו איור 2). משמעותם היא שאם נשים בנקודה כלשהי מטען נוסף (כמו המטען הנייד ממקודם), הכוח שיפעל עליו יהיה בכיוון משיק לקווים ששרטטנו בנקודה. ישנה נוסחה לחישוב גודלו של הכוח, שתלויה בעוצמת המטענים ובדעיכה לפי המרחק בריבוע, אבל נעזוב את זה לעת עתה.

איור 2: קווי שדה של מטען נקודתי.

זה נשמע אבסטרקטי למדי. האם מושג השדה הוא הכרחי?

***

לפני קבלת התורה האלקטרומגנטית של מקסוול הדעה הרווחת בין מדענים היתה שכוח חשמלי פועל ממרחק ובאופן מיידי. נניח שיש לי מטען נייד שמשמש לי כמכשיר מדידה, ומרגיש בכל רגע את הכוח החשמלי שמפעיל עליו המקור. אם 'נכבה' או נעלים את מטען המקור, הגלאי ידווח מיידית על העלמות הכוח. כלומר, המידע על העלמות המקור יגיע מיידית לגלאי. היום זה נשמע לנו מוזר אבל למדענים אז לא היתה סיבה טובה לפקפק בכך.

נחזור למטען המקור שלנו ואל קווי השדה שהקשורים אליו. ננסה לדמיין מה יקרה לשדה אם נסיט את המטען מעט מעלה ואז נחזירו למקומו המקורי. מצב 1: מטען בנקודה נמוכה, מצב 2: מטען בנקודה גבוהה, מצב 3: מטען שוב בנקודה נמוכה.

לשם פשטות נשרטט אך ורק את קו השדה שיוצא ימינה בכיוון אופקי. במצב 1 הוא נמוך, במצב 2 גבוה ומצב 3 חוזר להיות נמוך. כעת נזכר שהזזת המטען מהנקודה הנמוכה לגבוהה וחזרה לוקחת זמן. בזמן ההזזה קווי השדה עדיין קיימים אך הם משתנים בהתאם למצב באותו הרגע. לכן קו השדה הימני הוא נמוך ואז ברגע ההזזה נהיה גבוה יותר ויותר ואז חוזר להיות נמוך ונשאר כך. בעצם ייצרנו הפרעה בקו שדומה ליצירת הפרעה בחבל מתוח על ידי נענוע שלו בקצה (ראו איור 3). ההפרעה תתקדם לאורך החבל וזה מה שאנחנו מכנים גל מכני. באופן דומה ההפרעה בקווי השדה תתקדם במרחב והיא הגל האלקטרומגנטי (החלק החשמלי שלו).

אני ממליץ למי שמוצא את איור 3 לא ברור לשחק עם הסימולציה בקישור הזה. במקרה זה אנימציה עובדת טוב יותר מאיור סטטי.

איור 3: הזזה של מטען גורמת לשינוי תלוי זמן בשדה ולהתפשטות של גל אלקטרומגנטי במרחב.

מטען המקור הנע הוא בעצם סוג של אנטנת שידור של גלים אלקטרומגנטיים. את הגלים האלה ניתן לקלוט על ידי אנטנת קליטה שגם היא בעצם מטען נייד בתוך מוליך. אם ההפרעה בקווי השדה אכן נעה במרחב, המטען החשמלי באנטנת הקליטה ינוע גם הוא כאשר היא תגיע אליו. באמצעות מגבר נוכל למדוד את הזרם שנוצר.

כאשר היינריך הרץ מדד את הגלים האלה בפעם הראשונה (1886-1889) הוא למעשה אישש את התיאוריה המוזרה והשנויה במחלוקת של מקסוול על שדות אבסטרקטיים במרחב. בנוסף, הרץ אישר בניסויים את הטענה של מקסוול שהגלים ינועו במהירות האור (באמצעות מדידת גל עומד) ולכן סביר היה להניח שגם האור הוא סוג של גל אלקטרומגנטי.

***

שימו לב שהצורה שבה בחרתי להסביר את מהות השדה האלקטרומגנטי היא אנכרוניסטית. לדוגמה: האלקטרון, כלומר מטען כחלקיק, התגלה רק ב-1897. מקסוול כתב את המאמרים האחרונים על תורת השדות שלו כבר ב-1865. ספרי לימוד בפיזיקה אינם נכתבים בסדר כרונולוגי של גילוי. זה מה שהופך אותם למובנים לקורא 'הטירון'.

***

מה מחפשים קוראים בספרי מדע פופולרי? האפשרויות שעלו בראשי היו: א) ללמוד על נושא מדעי אבל לא ברמה אקדמית, ב) ללמוד על ההיסטוריה של נושא מדעי בין אם מכירים אותו ברמה אקדמית או בין אם לא, ג) לקרא סיפור מעניין שמתמקד במדענים או ברעיון מדעי. הדגש באפשרות הראשונה הוא מדעי, הדגש בשניה היסטורי והדגש בשלישית הוא סיפורי. רוב הספרים יכילו אלמנטים של שלושת הדגשים אך לא במידה שווה.

***

נחזור לספר.

הספר הוא כרונולוגיה של רעיון השדה דרך סיפור חייהם של ממציאיו ומנסחיו, פאראדיי ומקסוול. מחד, החוזק שלו הוא בסיפור המעניין על חייהם (השונים) ועל השיקולים שלהם שהולידו את הרעיונות והגילויים. כל זאת נעשה, לדעתי, בכישרון רב. הדמויות קמות לחיים והקריאה קולחת. מאידך, נקודת התורפה של הספר היא בהסברים על המדע, תיאוריה וניסויים, שאינם ברורים לקורא שאינו מכיר אותם ממקורות קודמים, ויתקשה להבינם מקריאה בספר זה.

מעבר לפרטי הביוגרפיות של פאראדיי ומקסוול למדתי מהספר שהתיאוריה האלקטרומגנטית של מקסוול היתה מהפכנית. לא רק שהיא הניחה שלכוח החשמלי יש תלות בזמן, אלא שהיא היתה הראשונה שלא היה מאחוריה מודל מכניסטי. אין עקרונות מכניים שמסבירים את קיום או את פעולת השדות החשמלי והמגנטי (לדוגמה לחצים או חיכוך בתוך החומר). היא היתה אבסטרקציה מוחלטת של הפיזיקה. מסיבה זאת היה קשה לקהילת המדענים לקבל תורה זאת בזמן שפורסמהעל ידי מקסוול. זאת ועוד, המתמטיקה שבה נכתבה היתה בלתי נסבלת אפילו לפיזיקאים.

אולי יעניין אתכם גם לדעת שאת צורתם המוכרת כיום של 'משוואות מקסוול', שניתן לראות על חולצות וכוסות קפה, לא כתב מקסוול עצמו, אלא היתה עיבוד של התורה בידי אוליבר הביסייד, ברנש מוזר ביותר, אך בעל זכויות רבות.

ממתק נוסף שנמצא בספר הוא טבלה מסודרת של כל הגילויים החשובים בחשמל ומגנטיות משנת 1600 ועד שנת 1905 (איינשטיין), מסודרים בצורה כרונולוגית ונוחה לעיון. הרשימה עושה סדר בראש מבחינה כרונולוגית לכל התחום.

***

לסיכום, נהניתי לקרוא את הספר ואני מרגיש שהרווחתי ממנו הרבה ידע חדש. הוא שם היטב את 'החומר מספר הלימוד' בפרספקטיבה היסטורית. כל עוד לוקחים בחשבון מראש מה הספר מסוגל לתת ומה לא, ההנאה ממנו, לדעתי, מובטחת.

קופסאות שימורים של ידע – למדוד את העולם, יומן קריאה

בואו ונניח שעקב קטסטרופה כזאת או אחרת העולם כפי שאנחנו מכירים אותו נחרב. שארית הפליטה חיה ללא מנעמי הקידמה. אין חשמל, אין קניות בסופרמרקט, אין כלום. האם אנחנו יודעים לבצע פעולות בסיסיות כדי לשרוד בעולם כזה? איך מכינים שימורים של  בשר או ירקות? איך מפיקים בדים מפרוות או מצמחים?

כל נתון על מערכת השמש נמצא כיום במרחק לחיצת כפתור ברשת האינטרנט. הכוונה לרדיוס כדה"א, המרחק לירח ולשמש וכדומה. איך אנחנו יודעים דברים אלה? האם באותו עולם דיסטופי תוכלו לשחזר את הידע? גאוני יוון העתיקה מדדו והסיקו את הגדלים האסטרונומיים הללו. האם אתם יודעים איך עשו זאת?

תהה תשובתכם אשר תהה, ודאי תשמחו לדעת שמישהו ליקט מבחר מהידע הזה לספר, בעברית.

***

למדוד את העולם
עטיפת העותק שלי של הספר 'למדוד את העולם'.

אשר קרביץ וכלנית דותן (שניהם בעלי תארים גבוהים בפיזיקה והראשון גם ידוע כסופר) כתבו לפני מספר שנים את הספר 'למדוד את העולם' שבו הם סוקרים איך נמדדו חלק מהתכונות והגדלים החשובים המתארים את עולמנו. המחצית הראשונה של הספר עוסקת בגדלים במערכת השמש ובמהירות האור. המחצית השניה של הספר דנה בפיזיקה מודרנית, בנושאים כמדידת התכונות של האלקטרון, קבוע פלנק, מודל גוף שחור וטמפרטורת השמש וגילו של כדה"א על ידי תיארוך רדיואקטיבי.

למדתי לא מעט דברים מעניינים שלא ידעתי (בעיקר בחלק הראשון, מכיוון בנושאי החלק השני אני בקיא יותר) והרווחתי כמה אנלוגיות וכמה הסברים מפתיעים. למשל, חיבבתי את הפשטות שבהסבר שניתן לחוק ארכימדס בפרק על ניסוי טיפות השמן של מיליקן. אוכל גם בעתיד להיעזר בפרקים הראשונים כשארצה לחזור ולהיזכר כיצד מעריכים גדלים במערכת השמש.

אבל אם אהיה כנה, יש לא מעט דברים בספר הזה שהפריעו לי במהלך הקריאה.

ראשית, לא ברור לי למי מיועד הספר. האם הוא מיועד לתלמידי תיכון? למורים בתיכון? לחובבי מדע פופולרי? לכלל הציבור? לטעמי, הכותבים ועורכי הספר לא החליטו בעצמם ולכן לא התאימו בצורה נכונה את התוכן ואת הכתיבה. מחד, הטקסט מתיילד ברובו ולכן נראה כאילו מכוון לנוער. מאידך, ההסברים בו אינם ברורים מספיק. פעמים רבות, למשל, מניחים הכותבים שההבנה תבוא לבד מתוך איור גיאומטרי. האם נדרש ידע מוקדם? האם מדובר בשיעורי בית לקורא?

בחלק השני הבעיה מחמירה כאשר מגיע דיון בפיזיקה מודרנית שהוא נטול הקשר לחלוטין. לקורא שאינו בקיא בחומר חסר המון רקע ולמרות שנעשה מאמץ להשלים מעט מושגים חיוניים בתוך הפרקים ובנספחים הדבר לטעמי נעשה בגמלוניות. לדוגמה, פרקים 7 ו-8 על האלקטרון ועל קבוע פלנק אינם ניתנים להבנה כלל, לדעתי, בצורתם הנוכחית. בנוסף, לא ברור לי מדוע הפרקים כל כך קצרים ונטולי הקשר. אורכו של הספר, ללא נספחים, הוא פחות מ-200 עמודים. היה מקום לדקק מעט את הדפים השמנמנים בצורה מוגזמת ולעבות את התוכן והרקע. אין בספר את העומק והתובנות שהייתי מצפה מספר מדע פופולרי.

ברוב הפרקים ניכר כי המתמטיקה נורא חשובה לכותבים, אבל לדעתי היא הרבה פחות חשובה לקוראים. האם הפיתוח המתמטי של הנוסחה המפלצתית המלאה של מטען האלקטרון בניסוי מיליקן באמת חשובה להבנת הניסוי? יש כל כך הרבה דברים חשובים ומעניינים לומר על הניסוי הזה ללא כל צורך בנוסחה הסופית, שהרי אין לאף קורא את הציוד לבצע את הניסוי המורכב בכל מקרה.

זה מוביל אותי לנקודה אחרת שהפריעה לי. במהלך קריאת הספר עלתה בי הרגשה שתיאורטיקן מנסה להסביר לי משהו על ניסויים. אינני יודע דבר על הכותבים ואני מתייחס אך ורק לכתיבה. העניין ניכר במיוחד בחציו הראשון של הספר (אך גם בשני במובן מעט שונה) .האם הם ניסו לפחות חלק מהניסויים שהם מציעים ובדקו עד כמה קל או ריאלי לבצע אותם, או שהכל זה רק דיבורים? האם הם כיוונו שקל אל הירח ורשמו את התוצאה? האם הם הניחו נקניקיה במיקרוגל והצליחו למדוד עליה פסי השחמה? אם כן, היה נפלא לקרוא על כך חוויות אישיות.

העניין האחרון קשור בעבותות לכל הקודמים. הרושם הראשוני שלי תוך כדי קריאת הספר היה שהפרקים הם בעצם שורה של פוסטים מבלוג שנדפסו ונכרכו עם סיפור מסגרת סביר אם כי מעט תלוש ולא לגמרי משכנע. מקריאת התודות בסוף הספר ניתן להסיק (אולי) שהוא כנראה עיבוד של שיעורים שהעביר קרביץ לבני נוער (מחוננים?). דבר זה ביאר לי חלק מהמבנה, הצורה והכתיבה של הספר.

***

לסיכום, שאלת המפתח עבורי היא האם יש ערך מוסף לקריאת הספר מעבר לעיון בדפי ויקיפדיה, שהרי הוא עולה כסף.

התשובה שלי היא שכן, יש בו ערך מוסף. יש בו תחקיר לא מבוטל ועבודת ליקוט וריכוז. יש בו ידע, עובדות מעניינות ואיורים מועילים. יש ערך לרצף הקריאה בו והקורא יחכים ממנו.

אני חושב שכבלוג הוא היה מעולה, כספר קריאה הוא לא מבושל דיו וחסר עומק.

פיצוחים – 'Life's greatest seceret', יומן קריאה

אפתח הפעם בשתי שאלות טריוויה מתחום הביולוגיה המולקולרית. בחנו את עצמכם/ן.

לכל שאלה 4 תשובות אפשריות. סמנו (בדמיון) את התשובה הנכונה לכל שאלה.

שאלה 1:

מי גילתה את הריבוזום?

א) Ŧ

ב) מה זה ריבוזום?

ג) לא יודע, צריך לבדוק בויקיפדיה.

ד) עדה יונת ממכון ויצמן, שגם זכתה על עבודתה בפרס נובל בכימיה.

 

שאלה 2:

מיהם צמד החוקרים שפיצחו את הקוד הגנטי?

א) Ħ

ב) גנטי מי?

ג) לא יודע, צריך לבדוק בויקיפדיה.

ד) פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון, שגם זכו על עבודתם, יחד עם מוריס ווילקינס, בפרס נובל בפיזיולוגיה או רפואה.

ADN_animation
איור 1: אנימציה של מבנה DNA מסתובב. המקור לאנימציה: ויקיפדיה, לשם הועלתה על ידי המשתמש brian0918™.

 

תשובות נכונות:

שאלה 1-ג', שאלה 2-ג'.

 

הסבר:

עדה יונת פענחה את מבנה הריבוזום שהוא מכונה מורכבת שפועלת בתא וקשורה לתרגום הבסיסים של מולקולת ה-RNA ליצירת חלבון. פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון פענחו את מבנה ה-DNA. כלומר עבודתם החשובה ופורצת הדרך של שלושתם לא היתה גילוי המולקולות אלא פענוח המבנים והמכניזם.

***

מהו בכלל הקוד הגנטי?

החיים הם כאלה שאנחנו, היצורים החיים, בנויים מחלבונים ועל ידי חלבונים שמהווים גם את חומר הבניה וגם את כלי העבודה בתוך התא. הכוונה בחלבונים היא למולקולות שבנויות משרשראות של מולקולות קטנות יותר מסוגים שונים שיש להן תכונות משותפות ונקראות חומצות אמינו.

מאיפה מגיעים החלבונים?

סליל ה-DNA הוא מאקרו-מולקולה שמורכבת משרשרת של מולקולות המכונות נוקליאוטידים מהן יש 4 סוגים שנהוג לסמנן על ידי 4 אותיות בסיסיות: A,G,C,T. חלקים מסוימים בסליל משועתקים לפעמים למולקולות מסוג RNA שגם הן מורכבות מרצפים של 4 אותיות שמתאימות לאותיות המקוריות של מקטע ה-DNA מהם שועתקו. מולקולות ה-RNA לפעמים מתורגמות על ידי מכונה מורכבת שנקראת ריבוזום לרצף משורשר של חומצות אמינו (שלוקטו מהתא וחוברו יחדיו). רצף חומצות האמינו מתקפל לצורה כלשהי והוא החלבון. הרצף שחובר אינו מקרי, אלא נקבע על ידי רצף האותיות שב-RNA.

כלומר סוג החלבון נקבע על ידי רצף חומצות האמינו שנקבע על ידי רצף האותיות של ה-RNA שנקבע על ידי רצף האותיות שב-DNA.

Peptide_syn
איור 2: פעולת התרגום על ידי הריבוזום. לכל רצף של שלושה בסיסים (תכלת) מותאמת חומצת אמינו (ורוד) המתחברת לשרשרת שלאחר קיפולה תהווה את החלבון. המקור לאיור: ויקיפדיה, לשם הועלה על ידי המשתמש Boumphreyfr.

התהליך שתיארתי כאן מכונה 'הדוֹגמה המרכזית של הביולוגיה המולקולרית' והוא פרי המצאתו וניסוחו (כולל השם הבעייתי) של אותו פרנסיס קריק שהזכרתי בפתיחה. ניתן לסכמו גם כך: מידע ב-DNA מוביל ליצירת RNA ומידע ב-RNA מוביל ליצירת חלבון, אבל חלבון לעולם לא מוביל ליצירת DNA.

חשוב לציין שהתיאור שלי הוא מקוצר, פשטני, ומשמיט פרטים ומשתתפים רבים בתהליך השעתוק והתרגום. אבל הוא יספיק לעת עתה.

כעת שימו לב לעובדה המוזרה הבאה: מצד אחד, ישנן 4 אותיות על גבי ה-DNA וה-RNA. מצד שני, מסתבר שישנן כ-22 חומצות אמינו שמרכיבות את החלבונים שנוצרים בתא. כיצד 4 אותיות מקודדות ל-22 חומצות אמינו? מהו האלגוריתם שקובע את חומצת האמינו הבאה שיש לשרשר בהינתן רצף האותיות ב-RNA?

ובכן, זהו הקוד הגנטי שפוצח בראשית שנות ה-60.

***

עטיפת הספר
תמונה 3: עטיפת עותק הספר שלי.

מת'יו קוב, פרופסור בתחום הביולוגיה באוניברסיטת מנצ'סטר, שעוסק גם בהיסטוריה של המדע, פרסם בשנה שעברה ספר בשם:

Life's greatest secret – The race to crack the genetic code

לב הספר עוסק בכרוניקה היסטורית של פיצוח הקוד הגנטי אבל הוא מתחיל הרבה לפני ומסיים הרבה אחרי. הספר מתחיל בסקירה של נושא הגנים לפני שידעו על הקשר ל-DNA. את דרך החתחתים שעבר הרעיון המהפכני שה-DNA הוא החומר הגנטי. סוקר באריכות את פענוח מבנה ה-DNA (ווטסון וקריק) וניסוח הדוגמה המרכזית (קריק). עובר על הגילוי החשוב של אופרון הלקטוז והגן כיחידת בקרה ולא רק כנושא מידע. מציג את הכישלון המוחלט של תיאורטיקנים מתחום הפיזיקה והמתמטיקה לפצח את הקוד. וכמובן מספר בפרוטרוט על פיצוחו של הקוד על ידי הברקה ניסויית של שני מדענים אלמונים שאף אחד לא הכיר ולא לקח בחשבון. לסיום מציג הסופר במספר פרקים סקירה תמציתית של הידע שנצבר משנות ה-70 ועד ימינו, כולל גילויים מפתיעים, השלכות על טכנולוגיה והחשיבות לחיינו כיום, מחוץ למעבדת המחקר.

נושא מרכזי נוסף השזור לאורך הספר הוא התפתחות תורת המידע והקיברנטיקה והניסיון לשלב את העקרונות האלה בחקר הביולוגיה המולקולרית. ניסיונות שלא צלחו וניתן להתווכח כיום מה היתה התרומה שלהם (אם בכלל) להתקדמות בתחום. העיסוק הנרחב בנושא לאורך הספר מעט תמוה ביחס למסקנה שאליו מגיע הסופר בסופו.

כפי שכבר ציינתי, הספר הוא כרוניקה היסטורית ובמובן הזה הוא מעולה. העושר בידע הוא רב והקורא יקבל את הסיפור המלא על הגילויים הגדולים והמהפכות שחלו בתקופה בתחום הביולוגיה (בערך 1935-1965), מי עשה מה, מי אמר מה, מי גילה מה ומתי, כולל רצף הדברים וההיגיון שעמד מאחוריהם. הסיפור הוא מרתק וקל להישאב לתוך הספר.

הצד השני של המטבע הוא שמכיוון שהסופר מתמקד בכרוניקה הוא אינו מתמקד במדע עצמו. לא ניתן להבין מהקריאה את המדע ואת הניסויים המתוארים בספר. במובן הזה הספר הוא יותר היסטוריה מאשר מדע פופולרי. אני מניח שחלק מהקוראים יראו זאת כיתרון וחלק כחיסרון, תלוי מה הם מחפשים.

הספר סובל, לטעמי, מאקדמיזצית יתר, וזה למרות שברור שהוא פונה אל הקהל הרחב. כרבע מהעמודים המודפסים (!) מוקדשים לביבליוגרפיה והערות. בנוסף, הסופר בחר לשבץ כמעט בכל עמוד שני ציטוט מקורי של אחת הדמויות המתוארות. עבורי הציטוטים הרבים קטעו את רצף הקריאה ולא הוסיפו להבנה טובה יותר של הרעיונות שהוצגו.

***

לסיכום:

אני ממליץ על הספר, למדתי ממנו המון. הוא לא קל לקריאה כמו למשל ספר של סיימון סינג אבל הוא שווה את ההשקעה. הוא שם את הדברים בפרספקטיבה גם עבור מי שמכיר את עיקרי הסיפור.

הספר גרם לי להרהר בין היתר על כך שכל פריצת דרך שמתוארת בספר אמנם חתומה על שמו של מדען כזה או אחר אבל עמדה על כתפי עבודה קשה של חוקרים רבים לאורך שנים.

כמו כן, מהו המקום של עבודה תיאורטית בביולוגיה? מצד אחד, במקרה הספציפי של פיצוח הקוד, התיאורטיקנים לא צדקו בדבר והקוד פוצח רק מתוך ניסוייים. מצד שני, רוב הרעיונות התיאורטיים שהציע קריק (פיזיקאי בהכשרתו) חזו את העתיד לבוא וחלקם מחזיק מעמד עד היום. עבורי, חומר למחשבה.

הרי החדשות, ותחילה אמ;לקן : 'Thinking, fast and slow' – יומן קריאה

לסיכום:

הספר, לדעתי, כתוב מצוין.

אני ממליץ עליו לכל מי שמתעניין בבני אדם, איך הם חושבים, ואיך הם מקבלים החלטות.

השתעממתי במהלך קריאת הספר.

ועכשיו לחדשות בהרחבה.

IMG_20160619_231723

עטיפת הספר.

***

הספר 'Thinking, fast and slow' מאת זוכה פרס הנובל לכלכלה דניאל כהנמן נוגע בכל מה שעניין אותו כחוקר במהלך הקריירה. ועם זאת, הספר תפור כך שהוא נקרא כרצף קוהרנטי של רעיונות עם כיוון ברור. מאיך אנחנו חושבים דרך הטיות קוגנטיביות, תורת הערך, כלכלה התנהגותית, ועד לקשר בין המושגים רציונליות ואושר.

בפרק האחרון בספר מצביע כהנמן על שלוש חלוקות שונות שמניעות את הרעיונות העיקריים בספר מתחילתו אל סופו. הראשונה היא ההבחנה בין שתי מערכות (בדיוניות) הפועלות במוחנו. האחת עוסקת בחשיבה אינטואיטיבית מהירה והשניה בחשיבה איטית ומאומצת שמבקרת את פעולת הראשונה ופועלת תחת מגבלה של משאבים. שתי המערכות מסייעות לנו לתפקד מצוין רוב הזמן, אך יש בהן שגיאות פנימיות אופייניות (בעיקר בראשונה) שבמקרים מסוימים גורמות לנו לקבל החלטות תמוהות שאינן מתיישבות עם סטריאוטיפ של אדם רציונלי.

החלוקה השניה היא בין אותו סטריאוטיפ של אדם רציונלי שחי חיים תיאורטיים בעולם תיאורטי לבין אדם אמיתי שחי בעולם אמיתי ומקבל החלטות שלא תמיד מתיישבות עם ההיגיון של האדם התיאורטי.

החלוקה השלישית היא בין 'האדם החווה' שחי בכל רגע לבין 'האדם הזוכר' שהוא זה שמתעד לטווח ארוך והוא זה שלבסוף מקבל את ההחלטות כשעולה הצורך לבחור.

כל פרק בספר דן במנגנון או בתופעה בצורת המחשבה של בני האדם שמשפיעה על קבלת ההחלטות שלהם בצורה בלתי צפויה. כזאת שאינה עולה בקנה אחד עם ההגדרה הנאיבית של חשיבה רציונלית. הפרקים מתובלים בדוגמאות ובסקירת המחקרים החשובים בתחום. בחציו הראשון דן הספר בעיקר בכללי אצבע (יוריסטיקות) ובהטיות קוגנטיביות בחשיבה אנושית שמקורן בשתי המערכות. החצי השני מתמקד יותר בהשלכות לגבי כלכלה התנהגותית.

***

הרבה אנשים מתחומים שונים קראו ויקראו את הספר הזה מסיבות שונות ומשונות. אני שמעתי עליו לראשונה בחוגים שעוסקים בחשיבה ביקורתית וממליצים להיעזר בספר כדי לנסות ולהבין איך עובדת המחשבה שלנו ומה הם הכשלים שגורמים לנו לטעות. בפעם השניה נתקלתי בהמלצות לספר בחוגים העוסקים בהוראה ומנסים לפצח את מנגנון החשיבה של תלמידים בכיתה ומה הדרכים המיטביות ללמד.

לאחר שקראתי את הספר אני חושב שההמלצות היו נכונות והספר עומד בהבטחות. הוא אנציקלופדיה של ידע בתחום וכתוב בצורה נוחה ובהירה עם דוגמאות רבות וברורות. הוא מציג משנה סדורה ונראה שהכותב יודע מהיכן הוא מתחיל ולאן הוא רוצה להגיע.

למרות הכתיבה הבהירה מצאתי את הקריאה בספר לא קלה. אני תולה את הקשיים שלי בשתי סיבות. האחת היא שהספר רציני ומכיל כמות גדולה של ידע שאינו מוכר ואינו פשוט לעיכול. זאת הסיבה, לדעתי, שהיה לי קשה לבלוע אותו במנות גדולות. הסיבה השניה היא שהספר גרם לי לגלות שאני כנראה מתעניין בפסיכולוגיה הרבה פחות ממה שחשבתי, ובכלכלה (התנהגותית או אחרת) אף פחות מזה.

מסתבר שאני מעדיף את המדע שלי טהור ונקי מאנשים (בצד הנחקר, לא החוקר). אלקטרון עושה במעבדה כל יום את אותו הדבר ולא מבלבל את המוח. מצד שני, אלקטרון לא מקבל החלטות ולא מניע את החברה והכלכלה בה אנחנו חיים. רוצה לומר, זאת אינה ביקורת על מחקרים בפסיכולוגיה ולא על הספר, אלא הודעה באשמה.

***

מלבד הספר הזה קראתי עד היום רק עוד ספר אחד בנושא כלכלה התנהגותית ולא סביר שאקרא נוספים. מהסיבה הזאת עלה בי הצורך להשוות בין שני ספרים אלה. הספר השני שקראתי הוא "לא רציונלי ולא במקרה" של דן אריאלי שעליו כתבתי בעבר.

האנלוגיה שעולה בראשי היא שהספר של אריאלי הוא הרצאת פאואר-פוינט מגניבה עם הרבה אנימציה מצחיקה והספר של כהנמן הוא קורס סמסטריאלי כבד בתחום. במקום שבו כהנמן מציג באריכות משנה סדורה, אריאלי קופץ מדבר לדבר, שלא נשתעמם. במקום שבו הספר של כהנמן קשה לקריאה, הספר של אריאלי נקרא בקלילות. במקום שבו כהנמן ממעט בלתת עצות מעשיות לקורא (יש פה ושם) אריאלי מעצב את ספרו כספר עזרה-עצמית.

הספרים מאוד שונים אחד מהשני ומכוונים למטרות שונות, גם אם שניהם חוסים תחת מטריית 'כלכלה התנהגותית'. יש מקום לשניהם על המדף בחנות הספרים רק צריך להיות מודעים לאופיו של כל אחד ולמה שאנחנו מעוניינים לקרוא.

***

לסיכום:

ראו פסקת פתיחה

אז מה הבעיה ש'ך עם חדשות מדע? ובכן, אני שמח ששאלתם…

מי שעוקב אחרי הבלוג הזה אולי שם לב שכמעט אף פעם אין פה חדשות מדע. זה לא במקרה. יש ציטוט שאני לא זוכר ממי והיכן שמעתי אבל הוא שמנחה אותי: "חדשות מדע? את ישנות המדע אתה כבר מכיר?" יש משהו שמפריע לי, איזושהי סתירה פנימית, בדבר הזה שנקרא חדשות מדע.

תמיד קל יותר להסביר דרך דוגמה. יכולתי לבחור בקלות אחד ממאמרי הזוועה המועתקים שמופיעים באתרי החדשות היומיים בעברית ובהם עושים מהמדע חוכא ואיטלולא, אבל זאת לא הכוונה שלי. בחרתי דווקא מאמר איכותי, כתוב היטב, ממוסד מכובד ובנושא מעניין.

Picture1

צילומסך של המאמר הנידון.

לפני כמה ימים פורסמה כתבה במגזין 'סיינס', לא בחלק המחקרי של העיתון, אלא במגזין אונליין שעוסק בחדשות מדע פופולריות.

מה אנחנו מבינים מהכותרת ומהתמונה? מדע בדיוני וחיים מסוג חדש. רמז\ספויילר: זה כלל אינו נושא המחקר שעליו ידווח.

בנקודה זאת אני ממליץ, למי שמעוניין, לקרא את המאמר המקורי. הוא לא ארוך, ומעניין למדי.

***

אוקיי, עכשיו אחרי שקראתם, מה באמת הבנתם מהכתוב? מה הבנתם מהמחקר? מה השורה התחתונה? היו כנים. בחרתי כתבה שכתובה היטב.

הנה סיכומון שלי:

כל היצורים החיים על פני כדה"א: מבננה, זבוב ועד האדם בנויים ממולקולות מבוססות שרשראות פחמן. אלה הם החומרים הנקראים אורגניים. סיליקון, או בשמו העברי צורן, נמצא בדיוק מתחת לפחמן בטבלה המחזורית ולכן נקשר לאטומים בצורה דומה לפחמן (אותו מספר אלקטרונים בקליפה החיצונית). אם כך, מדוע אין באף יצור חי מולקולות המבוססות שרשראות סיליקון במקום שרשראות פחמן? זאת היא תעלומה ותיקה שאין עליה כיום תשובה ברורה.

במהלך כנס דיווחה קבוצה של חוקרים (כנראה עוד לא התגבש אפילו מאמר מסודר) שהצליחה למצוא חיידק ובתוכו אנזים (חלבון שגורם לעידוד ריאקציה כימית כלשהי בתא, ביוכימאים, נא לא לסקול אותי…) שלפעמים, כתופעת לוואי, גורם להכנסת אטום סיליקון בתוך מולקולות שמכילות בד"כ רק פחמן ומימן (פחמימנים). החוקרים טוענים שהצליחו, על ידי בחירה סלקטיבית של אורגניזמים במשך מספר דורות, לקבל חיידקים שבהם יש הטמעה גדולה פי 2000 של אטומי סיליקון. הדיווח מעניין כי זאת תופעה שלא היתה מוכרת בטבע, או שהיתה זניחה ולא היה ידוע שניתן להגביר אותה. נקודה נוספת היא שאולי בעתיד ניתן יהיה לנצל את התופעה ליצירה תעשייתית יעילה יותר של מולקולות מבוססות סיליקון שבהן יש שימוש תעשייתי רב למשל בדבקים וחומרים אחרים. כרגע המולקולות באיכות נמוכה מידי ובכמות מזערית מידי כדי לעשות שימוש בתופעה.

זה מה שאני הבנתי מהכתוב.

איך זה קשור לחיים מבוססי סיליקון? זה לא.

אף אחד מהחוקרים והמדענים שמצוטטים בכתבה לא טען את זה. אבל זה לגמרי ה-framing של הדיון בכתבה, גם בפתיחתה וגם בסיומה. הכותב מסייג פה ושם, אבל כלאחר יד.

אז מה קורה פה? האם זאת מעידה חד פעמית. לדעתי לא. יש בעיה מובנית במושג חדשות מדע.

***

מהן חדשות?

  • ראש הממשלה אמר אתמול כך וכך ודבריו מדווחים בתקשורת כולל פרשנות של מומחים.
  • אתמול אדם נשך כלב. אירוע חריג שמכיל חילוף תפקידים משעשע ולכן מספרים עליו בחלק האחורי של עיתון.
  • קבוצת הכדורגל הפסידה\ניצחה אתמול במשחק.

אם כך, מהן חדשות מדע? מה שנחקר אתמול? מה שפורסם בעיתונות המדעית אתמול? מה שנאמר בכנס אתמול?

מדע הוא בין היתר תהליך מתמשך של איסוף מידע. אף מאמר מחקרי שמתפרסם אינו חד משמעי, אלא פיסה נוספת בפאזל. חזית המחקר המדעי היא המקום הגרוע ביותר לדווח עליו מכיוון ששום דבר שם אינו סגור, פרוק ונצור עדיין. אין טעם לדווח על משהו שקרה שם אתמול. שנים של עבודה ומחקרים רבים דרושים כדי שיתגבש קונצנזוס מדעי בנושא מסוים.

הרצון של עיתונאי המדע לדווח על דברים מרעישים שקרו גורם להם להכריז השקם והערב על 'פריצות דרך'. לדעתי ניתן להכריז על פריצת דרך מדעית רק לאחר שעברו שנים, התפתח קונצנזוס וכתבנו את ההיסטוריה ואת ספר הלימוד. הדוגמאות החריגות היחידות שאני זוכר מהשנים האחרונות בפיזיקה שהיו ראויות לפרסום מיידי בקנה מידה עולמי הן גילוי חלקיק ההיגס, גילוי גלי הכבידה ואולי התמונות והנחיתות הרחק בחלל. אלה פרויקטים שארכו שנים ארוכות והמשמעות שלהן כבירה ומעניינת. אבל מכונת הדיווח צריכה לפרסם משהו בכל יום. משם לחיים מבוססי סיליקון הדרך קצרה.

בעיה נוספת בדיווח על מחקר מדעי הוא שלעולם הוא מוצא מהקשרו. כמה באמת הצלחתם להבין מהכתבה ללא רקע בביוכימיה? האם זה מספיק? בכתבה שאורכה כ-550 מילים לא ניתן לדעתי לתת רקע ראוי לגילויים מדעיים מחזית המחקר, אפילו שהכותבים במגזין 'סיינס' או בעיתון 'הארץ' הם מקצוענים אמיתיים ועושים עבודה מצוינת. הקורא אינו רואה את התמונה הפנורמית הנדרשת בתחום ואין לו דרך להבין את הגילוי בהקשרו הנכון. זאת הסיבה שבאופן אישי אני מעדיף תמיד לקרוא על מדע פופולרי בספרים או בכתבות מגזיניות ולא מעל גבי העיתון היומי.

אז לוותר על דיווחי מדע בעיתון? ממש לא!

זה שאני לא אוהב את זה לא אומר שזה מיותר.

אוריינות מדעית, חשיבה ביקורתית, מודעות לנעשה סביבנו, לנעשה באוניברסיטאות בשמנו ובמימונינו – כל אלה דברים חשובים מאוד לדעתי. ואם זאת הדרך היחידה להיות בעניינים, אז אדרבא.

לסיכום, אני אשב כאן לבד בחושך.