ארכיון
להיות מורה טוב יותר ב-9 צעדים פשוטים? – "למה תלמידים לא אוהבים את בית הספר?", יומן קריאה
נניח שאתם עובדים בנגרות מספר שנים, יודעים את המלאכה הבסיסית וברצונכם להשתפר. האם הייתם קוראים ספר על איך להיות נגר טוב יותר? ומה לגבי ספר על איך להיות סוכן מכירות טוב יותר?
ומה לגבי ספר על איך להיות מורה טוב יותר?
הספר "למה תלמידים לא אוהבים את בית הספר?" מאת דניאל וילינגהם, פרופסור לפסיכולוגיה שעוסק ביישומי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית במערכת החינוך, מנסה לעשות בדיוק את זה. הוא תורגם ויצא בידיעות ספרים\ספרי חמד בשיתוף עם קרן טראמפ (לא ההוא, טראמפ אחר…) ומכון ברנקו וייס במטרה לקדם הוראה איכותית.
עטיפת הספר
***
המחבר מציג לקורא 9 נושאים רלוונטיים לחינוך מתחום מחקר הפסיכולוגיה הקוגניטיבית ונותן עצות כיצד ליישם ידע זה להוראה איכותית בכיתה. אסקור בקצרה את הפרקים (משפט אחד או שניים לכל פרק). מי שמפחד מספויילרים, שיעבור הלאה. רק שתדעו, בסוף הספר, …, הוא נגמר!
- בני האדם סקרנים, אך אינם אוהבים לחשוב. המשימות בכיתה צריכות לאתגר, אבל לא לייאש.
- ידע עובדתי קודם בהכרח לרכישת מיומנות. לדוגמה, אין הבנת הנקרא ללא אוצר מילים, אין חשיבה ביקורתית ללא ידע מוקדם של הקשרים. עדיף ידע שטחי, על ידע חסר. כדאי לעודד רכישת ידע בדרכים משניות (למשל בקריאה) ומגיל צעיר.
- תלמידים יזכרו בעיקר דברים שהקדישו להם מחשבה. כדאי לשלב בשיעור סיפורים, קונפליקטים וכדומה.
- תלמידים מתקשים בהבנת ידע מופשט. כדאי להציג רעיונות מכיוונים שונים. אין צורך לפתח ציפיות מוגזמות להבנה עמוקה ומיידית של החומר הנלמד. היא תגיע בהמשך (אם תגיע).
- אי אפשר לרכוש מיומנויות גבוהות ללא תרגול רב. כדאי לרווח את התרגול. אפשר למשל, להמשיך לתרגל את פרק ג' גם תוך כדי לימוד פרק ד'.
- תלמידים הם טירונים ואינם חושבים כמו מומחים. אין צורך לפתח ציפיות מוגזמות. יש לתרגל. זה יגיע בהמשך (אם יגיע).
- הדמיון בין הדרכים שבהן תלמידים חושבים ולומדים רב מן ההבדלים ביניהם.
- יש הבדלים בין יכולות של תלמידים שונים אך ניתן לשנות זאת וכדאי להשקיע בכך. כדאי לשבח מאמץ ולא יכולת, לשכנע שהמאמץ משתלם, שהכישלון הוא חלק טבעי בלמידה ושהשיפור הוא יעד לטווח ארוך.
- גם הוראה צריך לתרגל. כדאי לקבל משוב ממורים אחרים, לצלם שיעורים ולדון בהם, לנהל יומן על המתרחש בכיתה ולהשתתף בקבוצות דיון של מורים.
***
כל פרק בספר בנוי כך שהוא מתחיל מהשאלה שתוביל את הפרק, כולל תשובה מנוסחת כסיסמה ומוקפת במסגרת. לאחר מכן יוצג בהרחבה הידע המחקרי כולל דוגמאות, ולבסוף יסוכם הפרק ויינתנו עצות לגבי יישום התובנות מהמחקר בכיתה. כל פרק נחתם בהמלצות מפורטות לקריאה נוספת. המלצות אלה רלוונטיות בעיקר לחוקרים בתחום, ולכן מיותרות לקורא הממוצע ויכלו להישלח באופן מרוכז לסוף הספר.
הקריאה בספר לא קשה, וכל רעיון מוסבר מספר פעמים, במספר דוגמאות ומסוכם מספר פעמים. בשל כך אני מעניק לכתיבה 10 על בהירות ו-10 על טרחנות. הספר כתוב בצורה מעט יבשה אך לא קשה לצליחה (כמו למשל קריעת ים סוף בקריאת ספרו המפורסם של כהנמן, להבדיל).
הידע על המחקר בפסיכולוגיה קוגנטיבית מעניין, אם כי מאוד שטחי. לדעתי עיקר מטרתו היא לבסס את המומחיות של הכותב ואת תקפות הידע והמסקנות. ללא תיקוף זה היינו נותרים עם ספר קואצ'ינג להוראה טובה. אין צורך בידיעת או הבנת המחקרים לשם יישום המסקנות בכיתה.
יש לי קושי להעריך האם הידע היישומי בספר יחדש למורים שיקראו אותו. הסיבה לכך היא שאני למדתי הוראה 'תוך כדי תנועה', לא בצינורות המקובלים, עם ליווי צמוד של מומחה (כמו שולייה של פעם). אותו מומחה חלק איתי במשך השנים, במהלך שיחות ודיונים, לא מעט תובנות שמופיעות גם בספר זה. היתרון בספר הוא שהידע מרוכז ומאורגן.
בסוף כל פרק ישנן עצות כיצד ניתן ליישם את הידע המחקרי לתועלת הוראה בכיתה אך המורה נשאר עם השאלה כיצד ליישם זאת באופן מעשי בכיתה שלו. לדוגמה, כדאי לעשות שימוש בכיתה בסיפורים וקונפליקטים, אך כיצד לעשות זאת למשל בשיעור על עבודה ואנרגיה? מומלץ לעשות שימוש בדוגמאות שונות לאותו נושא כדי להקל על למידה של רעיונות מופשטים. כיצד, אם כן, ליישם זאת בלימוד השדה החשמלי? כלומר, גם מורה שקרא בעיון את הספר יתקשה, לדעתי, ליישם אותו ללא הדרכה נוספת של בעל ניסיון.
לפני סיום אני רוצה להעיר שלעין שלי הבפנוכו של הספר נראה מכוער (ומיושן ולא מושקע) מבחינה ויזואלית ומעומד בצורה תמוהה שמפריעה לקריאה ולהבנה. האיורים נראים כמו משהו שייצרתי בעצמי בפאואר-פוינט ולא פעם התמונות מיותרות וטיפשיות, כאילו היה זה פוסט בבלוג. כותרת הספר מוגזמת ותוכנו אינו עונה, לדעתי, על השאלה שמוצגת בה. הספר עוסק בהצגת מחקרים רלוונטיים לחינוך מתחום הפסיכולוגיה הקוגנטיבית ובדרכים שניתן ליישם את המסקנות העולות מהמחקרים בכיתת הלימוד. מוטב היה אם שם הספר היה ייצוג טוב יותר של עובדה זאת.
לסיכום, אני חושב שמורה יצא נשכר מקריאת הספר. היא (הקריאה) אינה דורשת מאמץ רב, והוא (הספר) מלא בתובנות מועילות. אין צורך לפתח ציפיות מוגזמות ליישום מיידי בכיתה, אך אם הרעיונות העיקריים ישקעו, ואז יעלו לפני השטח טיפין טיפין במהלך שנות ההתמקצעות, דיינו.
קווים לדמותו – פאראדיי, מקסוול והשדה האלקטרומגנטי: יומן קריאה
קראתי ספר ואני רוצה לספר עליו.
הספר 'Faraday, Maxwell, and the electromagnetic field' עוסק בהמצאתו וניסוחו של השדה האלקטרומגנטי. הכותבים Nancy Forbes ו-Basil Mahon טווים את סיפורו של השדה דרך ביוגרפיות מקוצרות של שני אנשי המדע שפיתחו אותו, מייקל פאראדיי וג'יימס קלרק-מקסוול, תוך התמקדות באירועים הרלוונטיים, מכיוון ששניהם תרמו רבות גם בתחומים אחרים.
אבל לפני שאגיע לספר, מהו בכלל שדה אלקטרומגנטי? עסקתי בו בעבר אבל אני רוצה לגשת אליו הפעם מכיוון מעט שונה.
תמונה 1: עטיפת הספר.
***
ידוע שלתכונה שנקראת 'מטען חשמלי' יש שני מופעים שאחד אנחנו מכנים 'מטען חיובי' והשני 'מטען שלילי'. כמו כן ידוע ששני מטענים בעלי תכונה דומה דוחים זה את זה ושני מטענים בעלי תכונה שונה מושכים זה את זה. נשרטט קו ישר בין מיקומם של שני המטענים, ונוכל לומר שהכוח הוא תמיד בכיוון הקו הזה (או משיכה, או דחיה). כעת את אחד המטענים נדביק למקום ואת השני נמקם בכל פעם בנקודה אחרת. בכל נקודה חדשה נשרטט קו חדש למציאת כיוון הכוח. מה שנקבל לאחר מספר מיקומים הוא סדרה של קווים שיוצאים או נכנסים (דחיה או משיכה) למטען המודבק. סיימנו עם המטען הנייד, אפשר להעיף אותו.
הקווים שקיבלנו, שנראים כמו שמש עם קרניים, נקראים קווי השדה, והם אלה שנובעים ממטען מקור (המטען המודבק, ראו איור 2). משמעותם היא שאם נשים בנקודה כלשהי מטען נוסף (כמו המטען הנייד ממקודם), הכוח שיפעל עליו יהיה בכיוון משיק לקווים ששרטטנו בנקודה. ישנה נוסחה לחישוב גודלו של הכוח, שתלויה בעוצמת המטענים ובדעיכה לפי המרחק בריבוע, אבל נעזוב את זה לעת עתה.
איור 2: קווי שדה של מטען נקודתי.
זה נשמע אבסטרקטי למדי. האם מושג השדה הוא הכרחי?
***
לפני קבלת התורה האלקטרומגנטית של מקסוול הדעה הרווחת בין מדענים היתה שכוח חשמלי פועל ממרחק ובאופן מיידי. נניח שיש לי מטען נייד שמשמש לי כמכשיר מדידה, ומרגיש בכל רגע את הכוח החשמלי שמפעיל עליו המקור. אם 'נכבה' או נעלים את מטען המקור, הגלאי ידווח מיידית על העלמות הכוח. כלומר, המידע על העלמות המקור יגיע מיידית לגלאי. היום זה נשמע לנו מוזר אבל למדענים אז לא היתה סיבה טובה לפקפק בכך.
נחזור למטען המקור שלנו ואל קווי השדה שהקשורים אליו. ננסה לדמיין מה יקרה לשדה אם נסיט את המטען מעט מעלה ואז נחזירו למקומו המקורי. מצב 1: מטען בנקודה נמוכה, מצב 2: מטען בנקודה גבוהה, מצב 3: מטען שוב בנקודה נמוכה.
לשם פשטות נשרטט אך ורק את קו השדה שיוצא ימינה בכיוון אופקי. במצב 1 הוא נמוך, במצב 2 גבוה ומצב 3 חוזר להיות נמוך. כעת נזכר שהזזת המטען מהנקודה הנמוכה לגבוהה וחזרה לוקחת זמן. בזמן ההזזה קווי השדה עדיין קיימים אך הם משתנים בהתאם למצב באותו הרגע. לכן קו השדה הימני הוא נמוך ואז ברגע ההזזה נהיה גבוה יותר ויותר ואז חוזר להיות נמוך ונשאר כך. בעצם ייצרנו הפרעה בקו שדומה ליצירת הפרעה בחבל מתוח על ידי נענוע שלו בקצה (ראו איור 3). ההפרעה תתקדם לאורך החבל וזה מה שאנחנו מכנים גל מכני. באופן דומה ההפרעה בקווי השדה תתקדם במרחב והיא הגל האלקטרומגנטי (החלק החשמלי שלו).
אני ממליץ למי שמוצא את איור 3 לא ברור לשחק עם הסימולציה בקישור הזה. במקרה זה אנימציה עובדת טוב יותר מאיור סטטי.
איור 3: הזזה של מטען גורמת לשינוי תלוי זמן בשדה ולהתפשטות של גל אלקטרומגנטי במרחב.
מטען המקור הנע הוא בעצם סוג של אנטנת שידור של גלים אלקטרומגנטיים. את הגלים האלה ניתן לקלוט על ידי אנטנת קליטה שגם היא בעצם מטען נייד בתוך מוליך. אם ההפרעה בקווי השדה אכן נעה במרחב, המטען החשמלי באנטנת הקליטה ינוע גם הוא כאשר היא תגיע אליו. באמצעות מגבר נוכל למדוד את הזרם שנוצר.
כאשר היינריך הרץ מדד את הגלים האלה בפעם הראשונה (1886-1889) הוא למעשה אישש את התיאוריה המוזרה והשנויה במחלוקת של מקסוול על שדות אבסטרקטיים במרחב. בנוסף, הרץ אישר בניסויים את הטענה של מקסוול שהגלים ינועו במהירות האור (באמצעות מדידת גל עומד) ולכן סביר היה להניח שגם האור הוא סוג של גל אלקטרומגנטי.
***
שימו לב שהצורה שבה בחרתי להסביר את מהות השדה האלקטרומגנטי היא אנכרוניסטית. לדוגמה: האלקטרון, כלומר מטען כחלקיק, התגלה רק ב-1897. מקסוול כתב את המאמרים האחרונים על תורת השדות שלו כבר ב-1865. ספרי לימוד בפיזיקה אינם נכתבים בסדר כרונולוגי של גילוי. זה מה שהופך אותם למובנים לקורא 'הטירון'.
***
מה מחפשים קוראים בספרי מדע פופולרי? האפשרויות שעלו בראשי היו: א) ללמוד על נושא מדעי אבל לא ברמה אקדמית, ב) ללמוד על ההיסטוריה של נושא מדעי בין אם מכירים אותו ברמה אקדמית או בין אם לא, ג) לקרא סיפור מעניין שמתמקד במדענים או ברעיון מדעי. הדגש באפשרות הראשונה הוא מדעי, הדגש בשניה היסטורי והדגש בשלישית הוא סיפורי. רוב הספרים יכילו אלמנטים של שלושת הדגשים אך לא במידה שווה.
***
נחזור לספר.
הספר הוא כרונולוגיה של רעיון השדה דרך סיפור חייהם של ממציאיו ומנסחיו, פאראדיי ומקסוול. מחד, החוזק שלו הוא בסיפור המעניין על חייהם (השונים) ועל השיקולים שלהם שהולידו את הרעיונות והגילויים. כל זאת נעשה, לדעתי, בכישרון רב. הדמויות קמות לחיים והקריאה קולחת. מאידך, נקודת התורפה של הספר היא בהסברים על המדע, תיאוריה וניסויים, שאינם ברורים לקורא שאינו מכיר אותם ממקורות קודמים, ויתקשה להבינם מקריאה בספר זה.
מעבר לפרטי הביוגרפיות של פאראדיי ומקסוול למדתי מהספר שהתיאוריה האלקטרומגנטית של מקסוול היתה מהפכנית. לא רק שהיא הניחה שלכוח החשמלי יש תלות בזמן, אלא שהיא היתה הראשונה שלא היה מאחוריה מודל מכניסטי. אין עקרונות מכניים שמסבירים את קיום או את פעולת השדות החשמלי והמגנטי (לדוגמה לחצים או חיכוך בתוך החומר). היא היתה אבסטרקציה מוחלטת של הפיזיקה. מסיבה זאת היה קשה לקהילת המדענים לקבל תורה זאת בזמן שפורסמהעל ידי מקסוול. זאת ועוד, המתמטיקה שבה נכתבה היתה בלתי נסבלת אפילו לפיזיקאים.
אולי יעניין אתכם גם לדעת שאת צורתם המוכרת כיום של 'משוואות מקסוול', שניתן לראות על חולצות וכוסות קפה, לא כתב מקסוול עצמו, אלא היתה עיבוד של התורה בידי אוליבר הביסייד, ברנש מוזר ביותר, אך בעל זכויות רבות.
ממתק נוסף שנמצא בספר הוא טבלה מסודרת של כל הגילויים החשובים בחשמל ומגנטיות משנת 1600 ועד שנת 1905 (איינשטיין), מסודרים בצורה כרונולוגית ונוחה לעיון. הרשימה עושה סדר בראש מבחינה כרונולוגית לכל התחום.
***
לסיכום, נהניתי לקרוא את הספר ואני מרגיש שהרווחתי ממנו הרבה ידע חדש. הוא שם היטב את 'החומר מספר הלימוד' בפרספקטיבה היסטורית. כל עוד לוקחים בחשבון מראש מה הספר מסוגל לתת ומה לא, ההנאה ממנו, לדעתי, מובטחת.
עד כדי קבוע 