אצבע גלילאו – יומן קריאה

לפני מספר חודשים התייעצתי עם ידידה רבת ידע וניסיון לגבי תכנון והקמה של אתר אינטרנט. מעבר לעצות הטכניות שקיבלתי, העצה החשובה ביותר שלה היתה: "דע את קוראיך". במילים אחרות, לפני שאתה מתחיל לחשוב על הצורה והתוכן של אתר, חשוב למי הוא מיועד. מי הם אותם הקוראים שאתה רוצה שיגיעו לאתר ומה הצרכים שלהם.

תפקידו של ספר עיון, לדעתי, הוא לספק שירות מאוד מיוחד לקורא והוא הענקת ידע. מהסיבה הזאת מומלץ לכותב ספר מסוג זה להשקיע מחשבה רבה בטרם כתב אות אחת על קהל הקוראים שלו. למי נכתב הספר? מהי רמת הידע המוקדם המצופה ממנו? מהי רמת ההעמקה הנדרשת?

***

פיטר אטקינס הוא כימאי אנגלי ששימש כעמית מחקר ופרופסור לכימיה פיזיקלית בלינקולן קולג' באוניברסיטת אוקספורד. רוב מי שלמד כימיה באוניברסיטה נתקל בשמו מודפס על גבי ספרי הלימוד, מכיוון שהוא כתב לא מעט מהם. הוא גם פרסם מספר ספרי מדע פופולרי.

בשנת 2003, הוא פרסם את הספר 'Galileo’s Finger: The ten great ideas of science', ב-2008 הספר תורגם לעברית ויצא בהוצאת מאגנס בשם 'אצבע גלילאו, עשרת הרעיונות הגדולים של המדע', והשנה יצא לי במקרה לקרוא אותו.

עטיפת הספר אצבע גלילאו בהוצאת מאגנס.

הספר סוקר בעשרת פרקיו את עשרת הרעיונות החשובים במדע המודרני, לדעתו של הכותב, ובתוך כך חושף בפנינו את כוחה של השיטה המדעית בלהסביר את עולמינו. הספר מכיל אוצר של ידע ונותן פנורמה רחבה של הישגי המדע ועומקו. רשימת הנושאים מסקרנת מאוד גם עבור מי שלא מכיר וגם עבור מי שמכיר ורוצה להיזכר. מצד אחד הספר מאוד מתומצת, כיאה לספר שמנסה לכסות כל כך הרבה תחומים, ומצד שני פעמים רבות נכנס לעומקם של דברים ברמה גבוהה ביותר ביחס לספר מדע פופולרי. וכאן נמצא הקוץ שבאליה.

תוך כדי קריאה קיבלתי את הרושם שהכותב אינו מבין מי קהל הקוראים שלו. כמעט בכל פרקי הספר ההסברים אינם ברורים מספיק כדי להעביר ידע אמיתי למי שאינו בקיא בנושא. אודה ולא אבוש שלא תמיד הבנתי את ההסברים, אפילו על הנושאים שאותם אני מכיר היטב. בדמיוני אטקינס מקפץ מעלה על מדרגות עשויות עננים ומצפה מהקורא הכבד והמגושם לעלות אחריו לרקיע. הספר מרקיע לשחקים וצולל לעומקים ברמת החומר אותו הוא מנסה להעביר לקורא אבל ההסברים אינם מספקים. למשל, אין לדעתי קורא סביר שיכול באמת לעקוב אחרי הדיון המעמיק והמעניין על סימטריות בטבע ומשמעותן באמצעות ההסברים אותם מספק אטקינס, אלא אם כן הוא למד אותן כבר ממקור אחר.

ישנם מספר עניינים קטנים יותר שהציקו לי במהלך הקריאה. לאטקינס יש נטיה, מוזרה לטעמי, להתנשא תוך כדי הכתיבה על פילוסופים שחיו לפני 2500 שנה ועל אנשי מדע שהסתבר בערוב השנים שטעו בעניין זה או אחר. הנטיה הזאת מקנה לספר טון מתחכם ולא נעים. בספר משובצים לא מעט ציורים כיאות לספר מדע פופולרי מושקע. עם זאת, פעם אחר פעם מצאתי שהם לא תורמים כלל להבנה והתעלמתי מהם לחלוטין. ודבר אחרון, אטקינס לא יודע לספר סיפור, ותיאור הדמויות הפועלות בספר לוקה בחסר. הצגת דמות חדשה תעשה בדרך כלל באופן הבא: "אורן ש., מהמר כפייתי וקופץ מוכשר לגובה הוא שהמציא את תיאוריית הקשר שעיקרה הוא…[שלושה עמודים של הסבר על התיאוריה]". מי שמחפש סיפור מעניין וקולח בסגנון סיימון סינג לא ימצא אותו בספר זה.

***

לסיכום, הספר קשה להבנה והקריאה בו לא קולחת. קוראים שאינם מכירים את הנושאים יתקשו בצליחתו. מצד שני הוא מציג פנורמה רחבה של נושאים מרתקים ומעורר רצון להתעמק בהם. אז למי הוא מיועד בעצם?

זה יגמר בדם – המלצה 'קצרה' על משחק חינוכי

לפני כמה שנים קראתי טור דעה שקונן על מותו של המילון הכתוב. הרעיון העיקרי היה שגם אם ניתן לקבל תשובות מהירות יותר ממילון אלקטרוני, גם אם הוא תופס פחות שטח אחסון וגם אם הוא נגיש בכל מקום, יש לו פונקציה אחת שחסרה לו. פונקציה שהוא איבד דווקא בגלל יעילותו: שיטוט אקראי.

קרה לי לא פעם שפתחתי את המילון כדי למצוא מילה, עיני נתפסה על מילה מוזרה אחרת ששלחה אותי לשיטוט וקריאה בסוג של זרם תודעה. במקרה זה, ישנו יתרון בחוסר היעילות היחסי שבמילון עשוי נייר. בעיקר, כמובן, למי שנהנה מהסחות דעת מחכימות.

תמונה 1: מדף מילונים בספרייה עירונית ברמת השרון. המקור לתמונה: ויקיפדיה לשם הועלתה על ידי המשתמש דוד שי.

מצד שני, אני תמיד נזהר ממקסם השווא של טור דעה המקונן על אסונות הטכנולוגיה והקידמה. הדור תמיד הולך ופוחת, השפה תמיד נהיית גרועה יותר ועתידנו תמיד שחור יותר. ככה כבר עשרות, אם לא מאות שנים, אם נאמין למה שכתוב בעיתונים.

או שהעולם פשוט משתנה עם הזמן. לא לטובה ולא לרעה. פשוט משתנה.

השיטוט האקראי לא מת, הוא פשוט השתנה. אין ספור פעמים נכנסתי ליוטיוב לשמוע שיר אחד, ויצאתי אחרי שעות של האזנה לדברים שונים ומשונים שלא הייתי חושב עליהם, כשהשיר המקורי נשכח ממני.

***

לפני מספר ימים קראתי טקסט כלשהו באתר הרשמי של פרס הנובל. יש להם הסברים לא רעים בכל מיני נושאים. לפתע בתחתית הדף הבחנתי בהמלצות וקישורים, כאילו היה זה אתר תוכן ככל האתרים. אחד מהם הפתיע אותי, קישור למשחק. ועוד באתר על פרסי נובל. לא התגברתי על סקרנותי ולחצתי. מדובר היה במשחק חינוכי על דם.

תמונה 2: מימין לשמאל תא דם לבן, טסית דם ותא דם אדום. צולם על ידי מיקרוסקופ אלקטרוני סורק. המקור לתמונה: Electron Microscopy Facility at The National Cancer Institute at Frederick (NCI Frederick) , דרך ויקיפדיה.

כאן אני צריך לעצור ולהודות: יש לי בעיה עם משחקים חינוכיים. כל המשחקים שנתקלתי בהם עד היום שהוגדרו כך נכנסו לאחת משתי קטגוריות: 1) חינוכיים אבל משעממים, 2) נחמדים אבל לא באמת לומדים מהם כלום.

ברגע של חולשה בכל זאת נכנסתי.

***

מטרת המשחק: לקחת דגימת דם מחולה, לקבוע את סוג הדם על ידי בדיקת מעבדה ולתת את סוג הדם הנכון בעירוי לחולה. האנימציה משעשעת לטעמי. תפעול המשחק פשוט שבפשוטים. הבעיה היא הידע.

הידע הכללי שלי בנושא מצומצם וצדקתי רק בחלק מהמקרים. החולים שלי צרחו בייסורים. מצאתי את עצמי קורא על סוגי הדם ועל טיב הבדיקה.

נקפוץ קדימה בזמן.

עזבתי את המשחק כאשר אני מנצח אותו ללא קושי, מבין מהם סוגי הדם השונים, איך מבדילים ביניהם ואיך קובעים איזה עירוי מותר לתת לאיזה חולה.

המשחק משעשע, ויוצאים ממנו עם ידע אמיתי. אפשר למצות אותו די מהר אבל הוא לא עולה כסף והוא נותן חזרה תרומה לא מבוטלת של השכלה. לעניות דעתי מתאים לילדים, אבל כמובן שכדאי לבדוק קודם בעצמכם ולוודא. קיבעו בעצמכם גם לאיזה גיל הוא מתאים

***

כל הלהג הזה כדי להמליץ על משחק חינוכי. אין גבול לטרחנות.
קישור למשחק