קונסרבטיבי או לא קונסרבטיבי? על איך משוכפל סליל ה-DNA (ניסוי מסלסון-שֹטאל)

בשנת 1953 פרסמו ווטסון וקריק את מודל הסליל הכפול עבור מבנה ה-DNA, המולקולה שנושאת את המידע הגנטי.

הפרסום אמנם נתן מענה לשאלה אחת אבל בו בזמן העלה שאלות רבות אחרות. כל אחת מהשאלות האלה עתידה היתה לפתוח אפיק מחקר חדש שיוביל להבנה עמוקה יותר של מנגנוני התא, ובעצם של מנגנוני החיים.

איור 1: הדמיה של המבנה הכימי של חתיכת DNA. הבסיסים השונים מוצגים בכייון אופקי בין שני הגדילים המלופפים. המקור לאיור: ויקיפדיה, לשם הועלה על ידי המשתמש Richard Wheeler.

***

מתיו מסלסון (Meselson) היה תלמיד דוקטורט של לינוס פאולינג (Pauling) במכון הטכנולוגי של קליפורניה (Caltech, כמו ב-'המפץ הגדול'). באחת השיחות שלו עם הביופיזיקאי מקס דלברוק (Delbrück), סיפר לו האחרון על אחת מאותן שאלות בסיסיות שעלו מתוך מודל הסליל הכפול.

בראשו של מסלסון הצעיר עלה רעיון מבריק איך לענות על השאלה באמצעות ניסוי, אבל יעברו עוד כמה שנים עד שתוכניתו תצא לפועל.

***

המידע הגנטי נמצא בכל תא בגופנו, ולכן בכל פעם שתא מתחלק הוא צריך לשכפל את ה-DNA. בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 לא היה ידוע כיצד התהליך הזה מתבצע.

ווטסון וקריק העלו השערה שתהליך שכפול ה-DNA כולל פירוק הסליל הכפול לשני גדילים בודדים כך שכל אחד מהם משמש כתבנית ליצירת גדיל נוסף. בסוף התהליך ישנם שני סלילים כפולים והתא מוכן לחלוקה. מודל השכפול הזה זכה לשם 'המודל הסמי-קונסרבטיבי'. הרעיון לא זכה לאמון רב מכיוון שהקשרים הכימיים בין שני הגדילים המרכיבים את הסליל הכפול הם חזקים ולכן היה קשה להאמין שהוא יתפרק במהלך השכפול.

שני מודלים נוספים הוצעו לתהליך השכפול: 1) המודל הקונסרבטיבי, שבו בדרך זו או אחרת הסליל הכפול מתווה יצירה של סליל כפול חדש וזהה לו כך שאין צורך בפתיחת הסליל וחשיפת הגדילים. 2) המודל הדיספרסיבי שבו הסליל הכפול נחתך לחתיכות קצרות יותר שיעברו שכפול. בסוף התהליך החתיכות יתחברו בדרך זו או אחרת וירכיבו שני סלילים כפולים חדשים.

כדאי לשים לב שבסיום תהליך השכפול לפי המודל הקונסרבטיבי ישנם שני סלילים כפולים, אחד ישן ואחד חדש. לפי המודל הסמי-קונסרבטיבי ישנם שני סלילים מעורבים כאשר כל אחד מהם מורכב מגדיל ישן וגדיל חדש. לפי המודל הדיספרסיבי ישנם שני סלילים שבכל אחד מהם מעורבבים חלקים ישנים וחדשים (ראו איור 2).

איור 2: שלושת המודל שהוצעו עבור שכפול DNA, סמי-קונסרבטיבי למעלה, קונסרבטיבי באמצע ודיספרסיבי למטה. המקור לאיור: ויקיפדיה, לשם הועלה על ידי המשתמש Mike Jones.

למסלסון היה רעיון כיצד לוודא בניסוי איזה מהמודלים לשכפול ה-DNA הוא הנכון באמצעות שימוש באיזוטופים כבדים. ב-1954 כאשר ביקר במכון מחקר אחר כעוזר הוראה הוא הכיר שם את פרנקלין שטאל (Stahl) והם הסכימו לעבוד יחדיו על הפרויקט כאשר יגיע שטאל לבקר ב-Caltech. בינתיים היה צריך מסלסון לסיים את עבודת הדוקטורט שלו.

כאשר כל התנאים הבשילו הם החלו לעבוד על הניסוי.

***

אחד מהיסודות החשובים שמרכיבים את מולקולת ה-DNA הוא חנקן. חנקן 14 הוא הצורה השכיחה ביותר של היסוד שבה גרעינו מורכב מ-7 פרוטונים ו-7 נויטרונים. חנקן 15 הוא איזוטופ כבד יותר ולא רדיואקטיבי שבו הגרעין מורכב מ-7 פרוטונים ו-8 נויטרונים. מולקולת ה-DNA יכולה לתפקד כהלכה גם אם היא מורכבת מהאיזוטופ הכבד.

חיידקי אי-קולי גודלו במעבדה במשך כמה דורות על מצע גידול שהכיל חנקן 15 בלבד כך שה-DNA שלהם הורכב אך ורק מהאיזוטופ הכבד. לאחר מכן, חיידקים עם DNA כבד הושמו במצע גידול שהכיל רק חנקן 14 קל. בכל פעם שאוכלוסיית החיידקים הוכפלה לקחו החוקרים דגימה לניתוח. בדגימה הראשונה רוב החיידקים התחלקו פעם אחת ולכן סלילי ה-DNA הכבד שוכפלו תוך שימוש בחנקן קל פעם אחת. בדגימה השניה ה-DNA שוכפל פעמיים תוך שימוש בחנקן קל.

בשלב הבא הופק ה-DNA מתוך החיידקים והושם במבחנות עם תמיסת מלח (לא בישול) בריכוז גבוה ועבר סיבוב מהיר בצנטריפוגה. הסיבוב גורם למלחים להתרכז בעיקר בתחתית המבחנה כך שנוצר מפל ריכוז מלחים שבו ריכוז המלח גבוה בתחתית והולך ופוחת באופן הדרגתי במעלה המבחנה.

מפל הריכוזים חשוב מאוד לניסוי מכיוון שהוא קובע את צפיפות התמיסה בגבהים שונים במבחנה ובכך מהווה סרגל למדידת הצפיפות של ה-DNA. בסוף הסיבוב של הצנטריפוגה ה-DNA ימצא בגובה שבו הצפיפות שלו שווה לצפיפות התמיסה. מסתבר שככל שה-DNA כבד יותר, כך הוא צפוף יותר ולכן ימצא בגובה נמוך יותר.

***

מסלסון ושטאל מצאו שלאחר סיבוב בצנטריפוגה DNA מחיידקים שגודלו אך ורק במצע גידול עם חנקן קל נמצא בגובה גבוה יותר במבחנה מ-DNA מחיידקים שגודלו במצע שהכיל חנקן כבד. הגבהים האלה ישמשו אותם כערכי הייחוס בניסוי. אבל התוצאות המעניינות באמת הגיעו מהדגימה הראשונה והשניה מהחיידקים עם ה-DNA הכבד שגודלו במצע עם חנקן קל.

ה-DNA במבחנה מהדגימה המעורבת הראשונה, לאחר אירוע חלוקה אחד, הגיע כולו לחצי הגובה בין DNA קל לכבד (ראו איור 3, דור 1, טור שני משמאל). התוצאה הזאת סתרה את המודל הקונסרבטיבי מכיוון שלפי המודל הזה לאחר חלוקה בודדת אמורים להיות שני סוגים של סלילים כפולים, אחד כבד שהוא המקור ואחד קל שהוא השכפול. עם זאת, התוצאה מתאימה גם למודל הסמי-קונסרבטיבי וגם למודל הדיספרטיבי. בשניהם אנחנו מצפים למצוא לאחר שכפול בודד סלילים כפולים מעורבים בין קל לכבד.

איור 3: תוצאות הניסוי של מסלסון ושטאל. בדור הראשון צפיפות ה-DNA היתה אחידה בערך שבין כבד לקל. בדור בשני היו שתי צפיפיות עבור ה-DNA, אחת בערך הקל ואחת בערך האמצעי. המקור לאיור: ויקיפדיה, לשם הועלה על ידי המשתמש Author: LadyofHats.

בדגימה השניה, שנלקחה לאחר שני אירועי חלוקה ולכן לאחר שני שכפולים, התקבלו שני ריכוזים שונים עבור ה-DNA. אחד היה זהה לזה של DNA קל ואחד זהה לזה של DNA מעורב קל-כבד כמו שהתקבל בדגימה הראשונה (ראו איור 3, דור 2, טור שלישי משמאל). התוצאה הזאת הכריעה עבור המודל הסמי-קונסרבטיבי. מדוע?

במודל הדיספרטיבי, הסלילים הכפולים מעורבבים לחלוטין ולכן לאחר חיתוך, פירוק, שכפול והרכבה נצפה לקבל קו אחד מעורבב באמצע. במודל הסמי-קונסרבטיבי, לעומת זאת, לאחר שכפול בודד יהיה לנו סלילים כפולים שמורכבים מגדיל קל ומגדיל כבד (ראו איור 2). בשכפול השני הם ייפרדו וכל אחד מהם יגדל עליו גדיל קל נוסף כי מצע הגידול מכיל חנקן קל בלבד. בתמיסה יהיו כעת סלילים כפולים מסוג קל-קל ומסוג קל-כבד. תוצאה זאת תואמת בדיוק לתוצאות הניסוי.

***

ב-1958 פרסמו מסלסון ושטאל מאמר עם תוצאות הניסוי שהראה ששכפול DNA מתבצע לפי המודל הסמי-קונסרבטיבי. הפרסום אמנם נתן מענה לשאלה אחת אבל בו בזמן העלה שאלות רבות אחרות. כל אחת מהשאלות האלה עתידה היתה לפתוח אפיק מחקר חדש שיוביל להבנה עמוקה יותר של מנגנוני התא, ובעצם של מנגנוני החיים.

הכישלון הכי מוצלח בהיסטוריה של הפיזיקה – על ניסוי מייקלסון-מורלי

בין החודשים אפריל ליולי בשנת 1887 ביצע הפיזיקאי אלברט מייקלסון בשיתוף עם עמיתו אדוארד מורלי סדרה של ניסויים מיוחדים ומדויקים שכמותם טרם נעשו. הניסויים כשלו כשלון חרוץ בהשגת מטרתם.

אבל כגודל הכשלון והאכזבה מתוצאות הניסויים כך גודל ההערכה שקיבלו הצמד מהקהילה המדעית ושאנחנו חווים להם עד היום.

מבולבלים? אז בואו ונתחיל מההתחלה.

***

מהו גל?

גל הוא הפרעה שמתקדמת במדיום כלשהו. גלים בים, למשל, הם שינוי בגובה פני המים שמתקדם במרחב. גובה הגל הוא ההפרעה והמדיום הוא המים. גל קול הוא שינוי בצפיפות האוויר שמתקדם במרחב. השינוי בצפיפות הוא ההפרעה והמדיום הוא האוויר. שינוי זה יכול לנוע מהנקודה בה הוא נוצר, למשל חצוצרה, ועד לאוזן שלנו. מה שמגיע לאוזנינו הן לא המולקולות שיצאו מפי החצוצרה, אלא ההפרעה שהתקדמה והרעידה בנו את עור התוף.

תמונה 1: גל בים סוער. במקור לתמונה: ויקיפדיה, לשם הועלתה על ידי המשתמש Brocken Inaglory.

במאה ה-19, בעקבות עבודותיהם של תומאס יאנג (Young) ואוגוסטין פרנל (Fresnel), הגיעו המדענים למסקנה שאור הוא גל. אם כן, מהי ההפרעה, וחשוב יותר, מהו המדיום? מה בעצם מתנדנד?

התשובה לשאלות אלה היתה האֶתֶר. האור הוא הפרעה המתקדמת באתר. האתר, יהא אשר יהא, הוא זה שמתנדנד.

מה היה ידוע על אותו אתר?

האתר מילא את כל החלל ולכן נחשב לנוזלי. מהירותו של גל מכאני תלויה בקשיחות המדיום שבו הוא נע. ככל שחומר קשיח יותר, כך מהירות הגל בו גבוהה יותר. ידוע שמהירות האור היא עצומה ולכן ניתן להסיק שהאתר קשיח מאוד, ואם הוא נוזל, אז הוא נוזל לגמרי לא דחיס. מצד שני גרמי השמיים נעים דרכו ללא כל הפרעה ולכן הוא נוזל חסר מסה וללא צמיגות. צירוף של התכונות הללו ותכונות נוספות הצביעו על חומר קסום ונפלא.

רמת הביטחון בתיאורית האתר היתה גבוהה למדי, וכל שנותר הוא למדוד את קיומו בניסוי באופן ישיר.

***

כאשר זורקים לנחל אבן, נוצרות אדוות שנעות מנקודת הפגיעה החוצה בצורת מעגלים הולכים וגדלים. אם נזרוק את אותה אבן לתוך נחל ובו מים זורמים על מי מנוחות בכיוון מוגדר, נראה את אותן אדוות נוצרות ומתפשטות אך גם נעות כמכלול בכיוון זרימת הנחל. הסיבה לכך היא שהאדוות הן גלים שנוצרים על פני המדיום שהוא המים, ובמקרה של הנחל המדיום כולו נע ולוקח איתו לטיול את הגלים שנוצרים עליו. מאותה סיבה, גלים הנעים על פני הנחל ינועו במהירות שונה ביחס לגדת הנחל אם נשלח אותם בכיוון זרימתו או בניצב לכיוון זרימתו (מגדה לגדה).

כדור-הארץ נע בקירוב במסלול מעגלי סביב השמש במהירות של 108,000 קמ"ש. האֶתֶר הוא הנחל שהזכרתי קודם וכדה"א נע בתוכו (ראו איור 2). אם אני מדליק פנס אני מייצר קרן אור, כלומר גלים על גבי האתר. אם כך, מהירות גלי האור צריכה להיות שונה אם באותו הרגע כדה"א נע בכיוון זרימת הנחל לעומת מצב ובו כדה"א נע בניצב לזרימת הנחל. כלומר, תיאורית האתר חוזה ששתי קרני אור שיצאו יחדיו בכיוונים שונים יעברו בפרק זמן זהה מסלולים באורך שונה, כתלות בכיוון שלהן ביחס לכיוון 'זרימת' האתר.

איור 2: כדה"א נע דרך 'רוח' האתר. המקור לאיור: ויקיפדיה, לשם הועלה על ידי המשתמש Cronholm144.

ניתן להשתמש בתוצאה הזאת של התיאוריה כדי לבדוק בצורה ישירה את קיום האתר. הבעיה העיקרית היא שמהירות האור גדולה ב-4 סדרי גודל ממהירות כדה"א ושהפרש הזמנים בין שתי קרני האור יהיה תלוי ביחס המהירויות בריבוע. כלומר, נדרש מכשיר מדידה מספיק רגיש ומדויק שיכול להבחין בהבדלים מזעריים.

***

אלברט מייקלסון (Michelson) היה פיזיקאי אמריקאי עם כישרון לתכנון ובנייה של מכשירי מדידה מדויקים במיוחד. בעודו משרת כקצין בצי האמריקאי הוא עסק במדידת מהירות האור בדיוק רב. מייקלסון בנה מכשיר מיוחד ששמו המוזר הוא 'אינטרפרומטר' (interferometer) ושבעזרתו יוכל למדוד הפרשי מהירויות קטנים מאוד.

האינטרפרומטר של מייקלסון מורכב מקרן אור שיוצאת ממקור ופוגעת במראה חצי מעבירה המוצבת בזווית. לאחר המפגש עם המראה הקרן מתפצלת לשתי קרניים, אחת היא זאת שעברה את המראה והמשיכה בכיוון התנועה המקורי, ושניה נעה בניצב לכיוון התנועה מקורי (ראו איור 3). שתי הקרניים פוגשות מראות במרחק זהה מהמראה החצי מעבירה וחוזרות על עקבותיהן. חלק מהאור משתי הקרניים הללו יגיע אל מסך המוצב בניצב למסלול המקורי (חלק תחתון של איור 3).

איור 3: אינטרפרומטר מייקלסון. הקרן מתפצלת לשתיים וכל חלק עובר מסלול אחר עד להתאחדות הקרניים והגעה למסך. המקור לאיור: ויקיפדיה, לשם הועלה על ידי המשתמש FL0 ועובד על ידי המשתמשים Epzcaw ו-Stigmatella_aurantiaca, ואנוכי.

כאשר שני גלים פוגשים זה את זה הם מתחברים. תוצאת החיבור תלויה במצב של כל גל ביחס לגל השני. אם הגלים בפאזה זהה, כלומר מקסימום אל מקסימום ומינימום אל מינימום, הגל המחובר יהיה מוגבר. אם שני הגלים באנטי-פאזה, כלומר מקסימום למינימום, הגל המחובר יתאפס. כל תוצאה אחרת היא תוצאת ביניים בין שתי המצבים האלה. לאחר חיבור שני הגלים באינטרפרומטר נקבל על המסך תמונה שבה בחלק מהנקודות יש חיבור חיובי ובחלק שלילי, ומכיוון שמדובר באור נקבל תבנית של אזורים מוארים ואזורים חשוכים. תמונה זאת נקראת תבנית התאבכות (ראו תמונה 4). במידה והקרניים באינטרפרומטר עברו מרחקים שונים (פאזה שונה) אחת מהשניה תתקבל על המסך תבנית התאבכות מוסטת ביחס למקרה בו עברו מרחקים שווים.

תמונה 4: תמונה התאבכות. עקיפה של קרן לייזר דרך חריר. המקור לתמונה: ויקיפדיה, לשם הועלתה על ידי המשתמש Wisky.

כעת ניתן לכוון את הקרן המקורית הנכנסת לאינטרפרומטר בזוויות שונות ביחס לכיוון זרימת האתר על ידי סיבוב המתקן כולו ולמדוד את ההבדלים בהסטה בתבנית ההתאבכות בין הניסויים השונים (ראו אנימציה 5).

אנימציה 5: אינטרפרומטר מייקלסון בפעולה. מצד שמאל אין מהירות יחסית בין המערכת לאתר. מימין יש מהירות יחסית בין האתר למערכת. המקור לאנימציה: ויקיפדיה, לשם הועלה על ידי המשתמש Stigmatella aurantiaca.

***

בניסיונותיו הראשונים לא הצליח מייקלסון לראות הבדל משמעותי בתוצאות בין זוויות שונות. עקב כך, בשנים 1885-1887, עבד מייקלסון יחד עם אדוארד מורלי (Morley) כדי לשפר את רגישות המכשיר. לדוגמה, כדי לשכך את הרגישות לתנודות מהסביבה הם הציבו את האינטרפרומטר על משטח אבן גדול שצף על בריכה של כספית.

איור 6: הצבת אינטרפרומטר מייקלסון במעבדה. לקוח מהדיווח שכתבו מייקלסון ומורלי על הניסוי בשנת 1887, דרך ויקיפדיה.

להפתעתם ולאכזבתם של מייקלסון, מורלי ושל קהילת הפיזיקאים, לא הצליחו השניים למדוד שינוי משמעותי בתבנית ההתאבכות בין הזוויות השונות. לא משנה לאן כיוונו את המערכת, אם מדדו בקיץ או בחורף, ביום או בלילה, שום דבר לא השתנה במידה מספקת כדי להתאים לתיאורית האתר.

הניסוי של מייקלסון ומורלי נכשל כישלון חרוץ בהוכחת קיומו של האתר, והכישלון הזה צרב במיוחד למייקלסון שלא הפסיק להאמין בתיאוריה. עם זאת, חשיבותו של הניסוי היא עצומה. הוא למעשה היה העדות החזקה הראשונה לכך שאין כזה דבר אתר. בנוסף הניסוי הראה שמהירות האור זהה לכל הצופים ולא מושפעת ממהירות יחסית. המחשבה הזאת הובילה לכיווני מחקר חדשים, כמו למשל לטרנספורמציית לורנץ.

הכישלון הנהדר של אלברט מייקלסון קנה לו הערכה רבה בקהילת המדענים, ובשנת 1907 הוענק לו פרס הנובל בפיזיקה.

לכל שאלה תשובה – 'What if?', יומן קריאה

לפני זמן מה שלח לי מישהו שאלה דרך האתר. אני אציג אותה במילים שלי: נניח שאני מניח על משקל (מאזניים) תיבה אטומה עם ציפור בתוכה. האם קריאת המאזניים תהיה נמוכה יותר כאשר הציפור עפה בתוך התיבה ביחס למצב שבו היא עומדת על רצפת התיבה? במילים אחרות, האם התיבה קלה יותר כאשר הציפור עפה באוויר ולא נחה על התחתית.

השאלה נהדרת מכיוון שמצד אחד היא פשוטה מאוד להצגה ומצד שני מבלבלת מאוד לפתרון, ודורשת מחשבה. מצד אחד היא היפותטית, אף אחד לא באמת מתעניין במשקל תיבה עם ציפור בתוכה, ומצד שני היא חושפת עקרונות בסיסיים במכניקה שכולנו חשבנו שאנחנו כבר יודעים.

יש כוח רב בלהציג שאלות היפותטיות ולנסות לענות עליהן ברצינות, אפילו אם אף אחד לא באמת זקוק לפתרון.

ויש כאלה שלקחו את זה רחוק למדי.

תמונה 1: עטיפת הספר.

לפני מספר שנים, רנדל מונרו (Munroe), היוצר של הקומיקס האינטרנטי הגיקי המצליח xkcd פתח מיזם חדש ובו הוא הזמין את הקוראים לשלוח לו שאלות היפותטיות והוא ינסה לענות עליהן ברצינות. העיקרון שמנחה את השאלות הוא שלא חשוב איך נוצר המצב שאותו מתארת השאלה, אלא אך ורק מה יקרה אחר כך. הכול מותר. מהנקודה הזאת מונרו עונה על השאלה בעזרת כלים מדעיים, בעזרת קומיקס בקווים פשוטים ובעזרת הומור. לדוגמה: מה יקרה אם ננסה לחבוט בכדור בייסבול שנזרק לעברנו ב-90 אחוז ממהירות האור. רמז: זה לא נגמר טוב, כמו ברוב השאלות. אבל זה יותר מסובך ממה שאתם אולי חושבים.

השאלות ההיפותטיות המשונות האלה הן דרך טובה לתת לדמיון ולחוש ההומור להתפרע, ובו בזמן ללמוד משהו מעניין על מדע כזה או אחר, ועל העולם בכלל.

לאחרונה הוציא מונרו ספר שבו הוא מאגד את התשובות למספר רב של שאלות חדשות וישנות. שם הספר הוא: ' What If?: Serious Scientific Answers to Absurd Hypothetical Questions'.

הקריאה בספר קלילה ולא מחייבת. הוא יכול להיקרא בקלות בנסיעות, ומתאים מאוד כספר מתנה או כספר להניח על שולחן הקפה. הספר מכיל גם מספר שאלות מעניינות שהרחיבו את דעתי כגון: האם ניתן להמריא על ידי ירי במכונת יריה כלפי הקרקע, או האם ניתן להרתיח כוס תה על ידי ערבובו במהירות גבוהה מאוד. חלק מהשאלות מצחיקות כמו מה יקרה אם נאגד יחדיו mole (המספר העצום מכימיה) של moles (חפרפרות, החיה), והתשובה מלמדת משהו על סדרי גודל.

תוך כדי הקריאה בספר נזכרתי במשהו. בעצם מעולם לא עקבתי ברציפות אחרי אתרי האינטרנט של xkcd או של הספין-אוף 'what if?'. בד"כ הייתי קורא ונהנה רק כאשר מישהו היה שולח לי קישור. אני מוכרח להודות שקריאה רציפה בפורמט ספר של כל השאלות והתשובות היתה מלהיבה הרבה פחות. הבדיחות היו פחות מצחיקות, וחלק גדול מהתשובות היו טרחניות להחריד. הערות השוליים הרבות היו מתישות. הרושם שלי הוא שהטקסט עובר טוב יותר כפוסט בודד באינטרנט שעליו ניתן לרפרף באופן לא מחייב.

דבר נוסף שהפריע לי בספר הוא שבעצם לא לומדים ממנו כלום. ברוב המקרים מונרו אינו מסביר את החישובים שלו אלא רק מציין את התוצאות הסופיות והמסקנות שלו. כאשר הוא עוסק בפיזיקה הוא אינו מסביר אותה אלא רק זורק שמות ומושגים כלאחר יד. לדוגמה, המונח פלזמה מוזכר מספר רב של פעמים בספר מבלי שהוא טורח להסביר באופן מספק במה בעצם מדובר. הכל נורא שטחי.

אולי בעצם הטעות היא שלי. אני מעביר ביקורת על הספר כאילו היה ספר מדע-פופולרי כאשר אולי מטרתו היא בידור בלבד. יכול להיות שזאת הסיבה שהוא עובד טוב יותר כטורים באינטרנט ופחות כאסופה רצופה ומודפסת.

לסיכום, דעתי היא שהספר יכול להיות רעיון טוב למתנה או כספר על שולחן הקפה (או אפילו לעלעול בשירותים), כלומר נחמד לדפדוף, פחות לקריאה. ולגבי התוכן: לקרוא מידי פעם באינטרנט – נחמד, לפעמים טרחני. לקרוא ברצף כספר – טרחני להחריד, לפעמים נחמד.